פיגוע מאהבה

פיגוע מאהבה

פרק א'

השעון צפצף והבהב את השעה על התקרה מעל סמי , ולא הותיר מקום לספק השעה הייתה חמש ורבע לפנות בוקר , סמי הושיט את ידו לעבר השעון , תוך ניסיון להיזכר איזה יום היום ,
אין יותר קשה מלקום ביום ראשון חשב בעודו מאלץ את עצמו להתרומם למצב ישיבה , שאם לא כן , ידע שהוא יירדם שוב. סמי תהה אם להדליק את האור שינסה להלחם בעיניו או ללבוש את הטרנינג בחושך וכך לתת לעיניים עוד רגע של חסד. העיניים ניצחו , אחרי שסיים להתלבש ולנעול את נעלי הספורט נעל סמי את דירת החדר וחצי בה גר כבר קרוב לשנתיים , ויצא לריצת הבוקר היומית שלו . הקצב האחיד של הנשימות עשה את שלו והמחשבות החלו לנדוד, עוד שבוע לסגירת מעגל, מעגל שדים שהתחיל לפני שנתיים. מכונית האשפה חלפה במהירות בסמוך לסמי , ספק אם הנהג ראה אותו, סמי נבהל וקפץ הצידה למדרכה תוך סינון קללה עסיסית, כאינסטינקט כמעט הרים אבן ויידה במשאית הדוהרת. לא סתם כינו אותו החברה סמי זעמני, מאז שזכר את עצמו היה תמיד מפלס את דרכו בכוח. בכל קטטה בבית הספר סמי היה במרכזה. המורות כבר נואשו לקרא לאימו לשיחות, שתמיד חזרה על אותה בקשה, תבינו אותו מאז שאביו נפטר קשה לו, אך בכיתה י' כשחזרה אסתר על אותו תרוץ, השיבה לה המורה שהיא מאוד מצרה על כך שסמי איבד את אביו בגיל 4 אבל הוא כבר בן שש עשרה והתירוץ הזה כבר לא עובד יותר ובקצב הזה גם לא יתפוס בבית משפט . היא הייתה מורה חכמה .
סמי החל להגביר את המהירות, תוך שהזיעה מתחילה לבצבץ בכל איברי גופו ובעיקר מראשו . המסלול הקבוע וקצב הריצה עזרו לו לדעת עוד כמה זמן נשאר לו לסיום המסלול, הייתה זו ירושה מעברו כאצן בית הספר, בזכות המורה לספורט ביסודי שגילה לו עוד דרך להוציא אנרגיה חוץ מהשתתפות בקטטות. היום הוא ידע שריצת הבוקר שלו היא גלגל ההצלה שלו לפרוק את כל העצבים שלו בבוקר מוקדם לפני שיתחיל את היום . הספרינט בעלייה האחרונה טבע מאמץ רב שסיים את הריצה ועזר לפורקן המתחים שהצטברו עד לאותו רגע.
סמי הביט בשעונו לקבל חיזוק לכך שרץ בקצב טוב. השעון הצביע על שעה שש. אחרי מספר תרגילי מתיחות נכנס לדירתו היישר למקלחת , כשהמחשבה העוטפת אותו היא , רק עוד שבוע. . .

===

ריקי נאבקה בכל כוחה להתעורר מהחלום המשונה הזה שהיא כאילו חולמת חלום בלהות ומנסה להתעורר אבל לא מצליחה, אמממ… היה הקול שקובי בעלה שמע הוא פקח את עיניו והציץ בשעון הקיר שממולו , השעה הייתה חמש וחצי, "אמממץ" שמע שוב . קובי הבין שריקי מייבבת מתוך שנתה , הוא ליטף אותה רכות בניסיון להעיר אותה ולגאול אותה מהחלום בו היא שרויה. המאמצים הצליחו ריקי הסתובבה במהרה תוך שהיא פוקחת עיניה בבהלה "מה קרה?" , לא קרה כלום השיב קובי בעודו מלטף את שערה כעט בניסיון להרגיעה מההתעוררות הפתאומית, "מה הערתה אותי באמצע הלילה לעשות סקס? אתה נורמלי? " קובי שמצא עצמו פתאום בעמדה מותקפת החל לגמגם כפי שקורה לו במצבי לחץ " ללללאא, רק ליליליליטפתי אותך כי שמעתי אותך בובובובוכה מתוך שינה", החיוך של ריקי העיד על פייוס, "מה בכיתי תוך כדי שינה?" ,"קצת" השיב קובי רגוע יותר . ריקי החליטה לקום כבר עכשיו במקום להישאר במיטה חצי שנה נוספת ככה תוכל להתכונן יותר בנחת. כשהביטה במראה בעודה מצחצחת את שינה ביד ימין ומותחת את העור מתחת לעיניה בידה השמאלית תהתה האם גם כעט בגיל ארבעים נשואה שמונה עשרה שנים אמא לשלושה ילדים היא עדיין אישה מושכת, קובי היה הגבר הראשון שבאמת ידעה למרות שהיו לה מספר מחזרים בתור רווקה ולדעת אימא כמעט כולם עלו על הבחור המגמגם שבחרה. האם אנחנו יחד רק מכוח ההרגל או שבאמת אנחנו עוד אוהבים? האם אני מוזנחת? המשיכה לשאול את המראה , המראה השיבה בדמות של כרסתן קירח שעיר בכל גופו ולא מגולח שזה עתה נכנס מאחוריה לחדר המקלחת וכאילו שהיא לא שם הסתובב לעבר האסלה והטיל את מימיו בשאון מחריש אוזניים בעודו מגרד באוזנו השמאלית השעירה . הסיטואציה הזו רק טלטלה את ריקי עוד יותר עם מי אני חיה, מי זה הגידול חממות הזה שמסתובב לידי וחולק איתי את הטלת מימיו כאילו היה זה חלק מהסימפוניה השביעית של בטהובן .קובי יצא כמו שנכנס והמראה שוב הראתה רק אישה בשלה גבוהה יחסית בעלת שיער גולש השבוע בצבע אדום, לק תואם ועיניים ירוקות כבויות, אני צריכה ללכת לסוף שבוע להשתיל בוטקס
לאחר חצי שעה מול המראה יצאה ריקי מהמקלחת מאופרת ומטופחת כפי שלא הייתה מביישת שחקנית שזה עתה יצאה מסט צילום. לאחר שסיימה את קודש הקודשים פנתה לשאר פעולות בהם הייתה מורגלת להכין אוכל לקובי, כריכים לילדים להעיר את הילדים לשלוח אותם להסעות, היא הביטה בשעון השעה שש וחצי בישרה את שעת היקיצה של הילדים , עוד יום ראשון שיגרתי נאנחה בדרכה להעירם, היא לא שיערה איזה הפתעה טומן לה הגורל להמשך היום .

===

השעון הביולוגי של ניסו העיר אותו דקה לפני שהשעון המעורר יודיע שהשעה שש בבוקר הגיעה וצריך לקום לעוד יום עבודה במונית שירות .ניסו חייך כשנזכר שהיום בדיוק הוא יום הולדתו חמישים וארבע , בעודו שוטף את פניו מול המראה מביט בקמטים שבמצחו בזויות עיניו וסביב פיו עדות לחיוך הנצחי שלו החברה בתחנת המוניות קראו לו תמיד "ניסו הספר" מכוון שהיה מספר בדיחות כל הזמן. הוא הבריש את שיערו המלבין אחורה מיקם את החי של תליון הזהב במרכז חזהו ופנה להכין תרמוס קפה לעוד בוקר של קו 164 , כדרך ההרגל הציץ מחלון המטבח בקומה השלישית לרחוב למטה וראה את המרסידס ספרינטר מקור פרנסתו חונה למטה , הוא נהג עליה כבר קרוב לחמש שנים לאחר שנמאס לו לנהוג על אוטובוס באגד כשכיר ובמיעוט זכויות יחסית לחבריו שהיו חברי אגד . לכן החליט שאם כבר להיות נהג שכיר עדיף במונית שרות, זה יותר קטן, אינטימי והתאים לו כי ניסו היה צריך קהל לבדיחות שלו וכנהג אוטובוס הרגיש פחות נוח להתבדח עם הנוסעים כפי שהרשה לעצמו במרצידס ספריטר בה ישבו עשרה נוסעים. המים רתחו ניסו מזג לתרמוס את המים הוסיף ארבע כפיות נס קפה ומעט חלב סגר את המכסה ושקשק את התרמוס , לאחר שלקח את צרור המפתחות של הרכב והבית המחוברות לאולר קטן מזכרת מבנו הבכור אודי שנהרג, הציץ כמנהגו על טלי בת זקוניו למרות שכבר הייתה סטודנטית לאחר צבא , עדיין ראה בה את התינוקת שלו , השמיכה נחה על הרצפה בעוד טלי מכווצת בפינה , ניסו כיסה אותה בעדינות לא להעיר אותה , הפריח לעברה נשיקה באוויר ועבר גם להעביר מבט חטוף על שמירה אישתו, שמירה פקחה עין אחת , ניסו התכופף לעברה נישק אותה בעדינות ובברכת בוקר טוב יצא מהבית , בטרם נכנס לרכבו הביט בשעונו השעה הייתה שש וחצי בדיוק בזמן.

===

"מרק, מרק קום " , מרק פקח בקושי את עיניו ,"תני לישון עוד קצת" השיב לחברתו , "אתה רוצה לאחר כבר ביום הראשון שלך לעבודה?" , "מה השעה?" המשיך מרק בקול מנומנם, "שש וחצי, עוד חצי שעה יש לך אוטובוס", "חצי שעה?, המילים האחרונות עליהן חזר העירו אותו בעל כורחו ,הרבה זמן לקח לו עד שהתקבל לעבודה בחברה טובה וללא שהיה לו ניסיון קודם . הוא נזכר בראיון קבלה לחברת IBM בו הבחורה הצעירה מכוח האדם אמרה לו " אנחנו אוהבים אנשים צעירים שמגיעים זה עתה מהאוניברסיטה בדיוק כמוך ,עם ראש פתוח ומוכנות לעבודה מאומצת, אתה תקבל משכורת התחלתית של שמונת אלפיים שקל ורכב מדרגה ראשונה, מרק שעד כה נאלץ להסתפק ממשכורת וטיפים של מלצר, שמח לשמע גובה המשכורת והרכב. ובפעם הראשונה זה ארבע שנים מאז שהתחיל את לימודי הנדסת מחשבים הרגיש שזה השתלם. והוא לא מוכן היה לוותר על ההזדמנות הזו, מרק קם במהירות רחץ את פניו, התגלח, לבש את הבגדים אותם גיהץ ערב קודם , בגדים אלגנטיים מדי לטעמו אך צריך היה להתרגל לקוד לבוש שונה ממה שהיה רגיל עד כה באוניברסיטה ,ג'ינס וטיי שירט, הוא הספיק לחטוף מספר ביסקווטים, לפני שיצא את הדירה השכורה ברחוב אחד העם ברחובות, היום הוא אמור להגיע ל-IBM שבפתח תקווה באופן עצמאי ואז יקבל את הרכב. מרק לא חיבב במיוחד תחבורה ציבורית, תמיד היה לו רכב צמוד, בגיל שבע עשרה חיפושית ישנה שאביו קנה לו ואותה החליף אחרי הצבא לקטנוע, עליו נוסעת גם אירית. לאחר הליכה מהירה של כעשר דקות הגיע בחצי ריצה לתחנה הקרובה ברחוב הרצל ואז ראה את האוטובוס מספר 164 עליו היה צריך לעלות בדיוק עוזב את התחנה. " חכה" צעק מרק והחל לרדוף אחרי האוטובוס , אבל האוטובוס בשלו מגביר את מהירותו , מרק המזיע כבר מהדרך עד לתחנה המשיך לרוץ ולנסות להשיג את האוטובוס ולדפוק עליו שהנהג ישמע ויעצור. אך האוטובוס כבר השתלב בתנועת הכביש הראשי והתרחק . מתוסכל, מזיע ומתנשף חזר מרק לתחנה , עדיין מסיט את ראשו בחזרה לכיוון האוטובוס שנסע כאילו האוטובוס ירגיש אותו ויחזור לקחת אותו . "פאק" סינן מרק בין שיניו, "לאחר כבר ביום הראשון זה יהיה פטתי" חשב מרק הוא נעמד בתחנה מחשב את צעדיו הבאים, " אל תדאג עוד כמה דקות תגיע מונית שירות 164 והיא אפילו יותר מהירה מהאוטובוס ונוסעת בדיוק באותו קו" אמרה לו אישה אדמונית ומטופחת , "תודה" השיב לה מרק ונשם לרווחה התקווה חזרה , אולי הוא בכל זאת לא יאחר. תוך שהוא מסדיר את נשמתו הוא סקר את האנשים הנוספים שחיכו בתחנה , היה שם בחור קירח שנראה כיציקת שרירים בעל פנים זעופות שלא היה רוצה להיתקל איתו לבד בסמטה . ולא רחוק ממנו עמדה אישה דתייה בהריון עם שלשה ילדים קטנים. "הנה המונית שירות" הכריזה האדמונית כאילו להוכיח את צדקת דבריה . ואכן בטווח של דקה אחרי שהאוטובוס עזב נעצרה מונית השירות בתחנה, הקירח נדחף ראשון האדמונית החוותה עם ידה לאישה הדתייה שתעלה קודם עם ילדיה ולבסוף נכנס מרק. את פניו קיבל בחיוך נהג בחולצה פתוחה ושרשרת זהב לחזהו, " בוקר טוב לאן אדוני?" , "לפתח תקווה" השיב מרק, "מפתח הדלת לפתח תקווה מפרידים רק עשר שקל שמונים ",השיב ניסו בחיוך, מרק שילם וקיבל עודף הביט באנשים שמילאו את המונית והחליט להתיישב במושב השמאלי אחד לפני המושב האחרון בעל ארבעת המקומות אותו מילאו האישה עם שלושת ילדיה. בכסא המקביל אילו ליד חלון ימין ישבה הגברת האדמונית והקירח הזועם ישב כיסא אחד לפניו, כשבינו ובין הנהג העליז מפריד מושב ריק . "כולם יושבים" אמר הנהג במעין שאלה והתחיל בנסיעתו.

===

יושב במושבו חשב סמי על המעון לנשים מוכות שם עבד בשנתיים האחרונות במרמה, הוא גם ידע שנשאר לו רק עוד שבוע לסיים את השנתיים עבודות שרות בבית אבות שקיבל בגין שהכה את סופי חברתו, אף אחד לא ידע באמת כמה הוא אהב אותה, אבל שהיא דיברה עם החבר הקודם שלה הוא לא הצליח לשלוט על עצמו. סמי חשב איך חייו השתנו
אך רעש הילדים מאחור הסיטו ממחשבותיו
===

הילדים במושב האחורי מחאו כפיים שהנהג התחיל לנסוע, והתחילו לשיר "ניסו סע מהר, סע מהר, אם תיסע מהר יעצור אותך שוטר" , הנהג החייכן לא נשאר חייב, "תכף נעבור ליד משטרת רחובות אולי אני אעצור שם להוריד כמה ילדים", הילדים צחקו ונדמה היה שהייתה זו בדיחה קבוע בינם לבין הנהג .
"יש לכם יום כיף עם אימא היום?" שאלה ריקי את הילדים, האם חייכה והסבירה, "עברנו דירה מנס ציונה לרחובות לפני חודש ולא רצינו להחליף להם בית ספר חודשיים לפני סוף השנה אז אנחנו נוסעים כל בוקר עם ניסו", ריקי חייכה בהבנה. גם היא כמורה נסעה כל בוקר ללמד בראשון, רק שבדרך כלל נסעה באוטובוס, אך היום הגיעה לתחנה בדיוק כשהאוטובוס עזב, היא לא ניסתה לרוץ אחריו כמו אותו בחור שהגיע שניות מספר אחריה מפני שידעה שמונית השרות תגיע ולכן אין טעם שתרוץ אחרי האוטובוס ותתחיל את הבוקר עם זיעה.
תוך מספר דקות עצר ניסו בתחנה ליד הרכבת. הוא פתח את הדלת, העיף מבט אחורה לראות אם מישהו מהנוסעים יורד ואז הפנה את מבטו חזרה לדלת שבדיוק נכנס דרכה צעיר שחום מזוקן ומיוזע עם כיפה שחורה ג'קט שחור ותיק גדול שנשא על כתפיו , הבחור הגיש לו שטר של חמישים שקל שהיה מקופל בידו, ניסו שכל יום נתקל בסוגים שונים של אנשים הרגיש כמומחה בלנחש את היעד של הנוסע לפי המראה שלו, כל נוסע שהיה עולה למונית שלו היה בוחן אותו ומנסה לשייך אותו לאחת התחנות שבקו שלו, הוא הרגיש שעם השנים הוא השתפר והצליח ברוב המקרים לנחש את היעד של הנוסעים שלו .
הצעיר שהגיע זה עתה נראה לו כבחור מקהילת ש"ס, ספרדים דתיים ומכוון שיש מספר רב של אוכלוסייה זו בפתח תקווה הימר שהיעד של הצעיר הוא התחנה המרכזית בפתח תקווה בדרך לישיבה.
"לפתח תקווה?" שאל ניסו בעודו לוקח את השטר של חמישים השקלים, הצעיר לא ענה רק הנהן בראשו לחיוב, ניסו היה מרוצה מעצמו, "אני אלוף" חשב בלבו והחזיר עם חיוך את העודף לצעיר כשאמר לו, "יום טוב", הצעיר אפילו לא הגיב רק הפנה את מבטו לחפש את המקום שהכי יתאים. הכיסא הראשון הקרוב לדלת ליד החלון הימני היה הכי מתאים, מאחריו והמקביל איליו היו ריקים, כך שאף אחד לא יחשוב אפילו לנהל איתו שיחה.
המונית יצאה לדרך מתחנת הרכבת, הפעם משהו החל להעכיר את האנרגיה העליזה שהשרו ניסו והילדים.

התנועה בדרך לנס ציונה בשעה זו של בוקר כבר הייתה עמוסה, מרק הביט מעבר לחלונו וחשב על ראיון העבודה שלו הכושל בחברת ספיאנס , הוא הרגיש שענה נכון על כל השאלות ובטח שעבר את המבחנים , אבל האם יתכן שאירית צדקה שהבעיה הייתה בהופעה שלו, הוא הגיע עם קוקו, לא מגולח, עם ג'ינס וטי שירט. הוא כל כך התאכזב שקיבל את התשובה השלילית, שהסכים לשמוע בעצתה של אירית, לפני הראיון עם IBM הלך לספר ונפרד מהקוקו אותו גידל מאז השתחרר, התגלח, לבש ג'ינס יפה וחולצה לבנה מכופתרת, והוא אכן עבר. "זה מרגיז" חשב לעצמו ששופטים אנשים איך שהם נראים מבחוץ במקום להתייחס למבחנים בלבד.
"נוסעי טיסת 164 מרחובות לנס ציונה מתבקשים לרדת" הכריז ניסו בתרועה, כמעט כל הנוסעים חייכו, הילדים ואימם שקמו ממקומם, מרק, ריקי, רק סמי שהיה מרוכז במחשבותיו, והדתי שמולו נשארו כל אחד מרוכז במחשבותיו. האימא הובילה את ילדיה והילדים כמו אפרוחים בטור אחריה, היא בירכה את ניסו לשלום וירדה ראשונה מהמונית בדרכם החוצה מהמונית הגיש להם ניסו את כף ידו כדי שכל אחד מהשלושה ייתן לו כיף כמו שחקן כדורסל שיורד מהמגרש, "ביי ניסו", אמר הגדול, "ביי חמוד יום טוב בבית ספר. השלישי שניסה להידחף כבר לעבר התור שלו לתת כיף לניסו דרך מבלי מתכוון על קצה התיק של הבחור הדתי, הבחור הדתי קפץ ממקומו כאילו נכש אותו נחש, ופלט חצי גירגור חצי נהמה מפחידה תוך כדי שהוא מרים בפראות את רגלו של הילד מהתיק ושולח בו עיניים מזרות אימה . הילד הקטן פרץ בבכי וברח מהמונית בלי לתת לניסו כיף, אבל הוא לא ידע שמעשה זה הציל אותו.
"סליחה בחור צעיר, ככה לא מתנהגים, אני מבינה שדרכו לך על התיק אבל זהו רק ילד אפשר לדבר זה הרבה יותר יעיל" פנתה אילו ריקי בחוש המורה שלה . כל הנוכחים במונית הביטו בבחור בציפייה לתשובה,
סמי שגם שצפה במתרחש הרגיש שהוא מתחיל לרתוח, אבל הוא כבר ידע לא להגיב רק לנשום נשימות עמוקות, הוא הסתפק במבט מזרה אימה כלפי הבחור, הגברת האדמונית בקצה השני כבר עשתה את העבודה ודיברה איתו. סמי עוד לא ידע שהוא לא יצליח להתאפק.

כולם הבחינו שהבחור בלחץ גדול מזיז את עיניו מאחד לשני, מביט החוצה מהחלון וחזרה למונית כמו חיה שנתפסה בפינה. המצב היה מתוח עד כדי להתפוצץ.
ראמדן עצר בעצמו, הוא נזכר בהנחיית פתחי והחליט "עוד לא, עוד אין מספיק אנשים, אני אתאפק והיא כבר תתחרט על מה שאמרה", הוא בחר בינתיים לשתוק.
ניסו הפיג במעט את המתח כשאמר עשר דקות לתחנה הבאה והחל לנסוע. כשראמדן שמע זאת נרגע טיפה והחל להיזכר בחייו כאליו היה זה סרט.

פרק ב'
===
רמאדאן בן השש ישב בפינה בוכה, הוא הסיר את משקפיו שנרטבו מהדמעות הדבר שרצה יותר מכל היה לשבור את אותם משקפיים, לשים אותם על האדמה ולקפוץ ולקפוץ עד שהם יתפוררו לאבק ואז יותר הוא לא יצטרך משקפיים וכל הילדים האחרים יצחקו עליו ויקראו רמאדאן העוואר (העיוור), הוא לא אשם שכבר מגיל שלש גילו הוריו שלרמאדאן יש קוצר ראיה בדרגה גבוהה והוא חייב משקפיים עם מספר ארבע, בעין אחת וחמש וחצי בשנייה, הילדים הרעים צחקו עליו שהוא חובש שתי תחתיות של בקבוק ערק. למה הוא זה שתמיד כולם צוחקים עליו, שיש מסיבת יום הולדת אף אחד לא מזמין אותו, רמאדאן הרגיש שהמשקפים בעלות שני העיגולים שלו מייצגות את מה שהוא שני אפסיים . אף אחד לא התייחס איליו, כאילו היה רוח רפאים ורק כשחיפשו כולם סיבה לצחוק על משהו פתאום היה קיים . רמאדאן התרגל ללכת בשקט, כשראשו כלפי האדמה שלפניו, חלילה פן יתקל במישהו ובהערה אכזרית זו או אחרת.
עשר שנים מאוחר יותר, בגיל שש עשרה עשה את שטות חייו אותה לא ישכח לעולם. בכיתה איתו למדה פחימה, נערה שחורת שיער ושחורת עיניים צוחקות שקטה ובטוחה בעצמה, נראה היה שכל מה שרצתה קרה, לא מהמתבלטות אך די מקובלת בכיתה. בחודש הרמאדאן בו צם יחד עם הוריו כל הבוקר ואכל עם רדת החשכה, החודש שהכי אהב בכל השנה, חודש קדוש שעל שמו הוא קרוי ובו הוא הרגיש מעט יותר טוב עם עצמו. בהפסקה האחרונה שמע את פחימה מספרת לחברתה שהיא רעבה ומיכוון שאביה צם הוא אסר על אימא לשלוח לה אוכל לבית הספר, "תלמדי להתאפק כמה שעות", שמע רמאדאן את פחימה מחקה את אביה. רמאדאן החליט לעשות מעשה, כבר למעלה משלש שנים שהוא מאוהב בפחימה בלי שאף אחד יודע, חולם עליה בכל רגע, מציץ עליה מזווית עיניו בלא שאף אחד יבחין, מחבר לה שיריי אהבה בלבו וחלילה לו לכתבם שמא יפלו לידים לא נכונות יהיה זה הסוף שלו. רמאדאן היה מוכן ללכת עבורה עד סוף העולם בכדי שתתייחס אילו גם אם זה אומר לבגוד באמונתו ובקדושת הצום. רמאדאן אזר את כל מעט האומץ שהיה לו ואמר לפחימה בקול חרישי, "את רוצה שאני אארגן לך כריך?", פחימה הסתובבה בפנים משתאות, "אתה מדבר איתי?", רמאדאן כבר התחרט על הצעד שעשה עדיף היה להשאירה בגדר חלום כך לעולם לא היה נפגע, אך היה כבר מאוחר כעת היא פנתה אילו והוא חייב היה לענות, "כן, שמעתי שאמרת שאת רעבה, את רוצה אני יכול לארגן לך כריך", פחימה העוותה את פניה בסלידה והשיבה "ממך, השתגעת? חשבתי שאתה ראמדן העוואר אני רואה שאתה גם רמאדאן המג'נון (המשוגע)" ואז התחלה לצחוק את הצחוק הדק שלה שעד לאותה שעה קרא רמאדאן לצחוק זה צחוק פעמונים, הפעם היה זה צחוק צורם רע ואכזרי. רמאדאן נפגע כל חייו , הוא כבר כמעט רגיל היה להיעלב אבל הפעם הרגיש שכאילו כל הסכינים והלהבים שהכניסו לו במהלך השנים, בשנייה אחת באה פחימה וסובבה אותם במלא הכוח, הכאב היה גדול מנשוא. רמאדאן ברח, יצא מפרצה בשער בית הספר וברח לחוף עזה, כל הדרך בריצה, הוא הגיע לחוף באפיסת כוחות, נשכב על חוף למספר דקות, עד שהנשימה החלה להסתדר, ראשו פעל בקדחתנות, "אין לי מקום בעולם הזה, אני הדבר הכי דחוי שקיים, אף אחד לא אוהב אותי, אין לי למה לחיות יותר, זה חייב להפסק כאן ועכשיו." רמאדאן פשט את בגדיו ונשאר רק עם תחתוניו, הוריד את משקפיו הביט בהם בטשטוש ואז ריסק אותם בין ידיו, עוד פעם ועוד פעם עד שהזכוכית פצעה אותו, הוא זרק אותם בשאט נפש על החול רץ אל הים והחל לשחות במלא המרץ אל האין סוף שמולו. רמאדאן היה שחיין טוב, הים הוא המקום היחידי שהוא נכנס והרגיש שהוא מחזיר לו בחיבוק מכל הכיוונים, היום הוא רצה למות בחיקו. רמאדאן חתר וחתר במלא המרץ במטרה שכשיתעייף לא יוכל כבר לחזור. באופק הוא ראה סירת דייגים, אך הוא לא התייחס אליה הוא הניח כמו תמיד שהוא בלתי ניראה, העייפות התחילה להתגבר הידיים כבר מיאנו להתרומם, גם הריצה מבית הספר לחוף גרמה כעת לשריר ברגל שמאל שלו להיתפס, הוא החליט לשכב על הגב ולהמשיך לשחות רק כשהוא מניע את שתי ידיו בו זמנית, השמש קפחה על פניו, המאמץ הגדול והסוף המתקרב השרו עליו אחרי הרבה מאוד זמן הרגשת נינוחות, שלווה, מוכנות, קבלה הרגשה של השלמה עם הגורל. רמאדאן עצם את עיניו והרגיש איך גופו מתרפה עוד יותר, רגליו כבר ירדו מקו המים ואחריהם אזור החלציים, הבטן הראות והראש.
לפתע הרגיש מכה בידיו, הוא לא הספיק לחשוב ועוד יד תפסה אותו בראשו שולה את ראשו מהמים, רמאדאן נבהל , פקח את עיניו החל לבלוע מים בכמויות אדירות, והדבר הבא שזכר לפני שעיניו נסגרו שוב היה,קול של גבר אומר " הוא חי" .
בשנייה הראשונה כשפתח רמאדאן את עיניו עמדו לצדו אביו ואימו, הוא שכב במיטה הוא הסיט את ראשו וכשראה את הציוד והחדר בו שכב הבין שהוא בבית חולים, "מה קרה?" שאל כשהחל להיזכר בשחייה המטורפת שלו לעולם הבא,
"היה לך מזל שני דייגים טובים ראו אותך טובע והצילו אותך" השיבה אימו, אביו היה יותר נוקב "מה לעזאזל עשית בים בשעה של בית ספר?" רמאדאן שעדיין היה באופוריה שהגיע אליה ברגעים האחרונים בים רגש שכבר לא משנה לו כלום. הוא גמר עם האנשים בעולם ולכן הוא גם לא חשב שהוא יכול להיפגע יותר החליט לומר להוריו את האמת. "נמאס לי מהחיים האלו רציתי לטבוע וחבל שהדייגים האלו לא התעסקו בשלהם ונתנו לי לטבוע", התגובות של שני הוריו היו בו זמנית, שתיהן חדות ומלאות רגש שתיהן דיברו היישר ללבו של רמאדאן, אבל הן היו שונות מרחק שמים וארץ בכוונותיהן. אימו זעקה בכאב "הוי בני מה פתאום שתעשה זאת לעצמך אני לא יכולה לשמוע שתפגע בעצמך כך אתה החיים שלי, אני אוהבת אותך, לא מתייאשים ככה מהחיים, נעזור לך. . . ", ואילו אביו התפרץ לדבריה בכעס, "מה אתה חושב שאתה עושה אתה רוצה להמית בושה על כל המשפחה שלך, לא מספיק כולם צוחקים עלי איזה בן יצא לי כמו בת ועכשיו בכלל תקבור אותי מבושה, אני אעדיף להרוג אותך בעצמי ושלא תעשה את זה לבד" ויצא מהחדר. רמאדאן היה בשוק. בחיים לא שמע את אביו אומר מה שאמר עכשיו, אביו צעק עליו לא פעם, אבל מעולם לא רמז שצוחקים על אביו בגללו ובטח לא שאבא שלו מוכן להרוג אותו, ראשו החל להסתחרר שוב, "אל תשים לב, ניסתה אימו להרגיע, "הוא פשוט התרגש מהמקרה ולא ידע איך להגיב הוא לא התכוון", רמאדאן לא הגיב לאימו, דבר לא יוכל לשנות את מה שהוא הרגיש כעת , שנוא ע"י כל העולם ובראשם שניים משלשת האנשים שהכי אהב אביו אימו ופחימה. הוא ביקש מאימו להישאר לבד ושאף אחד לא יבוא יותר לבקר אותו, אימו החלה לממרר בבכי כשהיא רוכנת על מיטתו, הפעם רמאדאן הרגיש שהוא צריך לחזק את אימו, "אמא, לכי אבא מחכה לך בטח באוטו, אני אסתדר", לאחר דקות מספר יצאה האם הקרועה והמפוחדת להשאיר את בנה הפגוע שוב לבד, במסדרון היא פגשה את המלאך, אך באותו רגע היא לא שיערה בנפשה איזה מלאך הוא זה, "קאדי, פנתה אל איש הדת שמולה, איש הדת הביט בה ברכות וענה "מה לך אישה שתבכי כך?", "זה בני הוא חושב שכל העולם שונא אותו והוא ניסה להתאבד בטביעה, ועכשיו הוא לא רוצה לראות אף אחד ואני פוחדת עליו", "אל תדאגי, הכל מאללה, הגורל הפגיש אותנו, אני אשמור על נשמתו", בכי הכאב של האישה הפשוטה התחלף בבכי שמחה ומילות תודה אין סופיות . "לכי לדרכך והשאירי לי להראות לבנך את דרך האלוהים והוא יעזור לו למצוא את הדרך הנכונה." האמא התמה והמאושרת רצה לבעלה לספר לו שהכל בסופו של דבר יסתדר היא לא פגשה את איש הדת הזה קודם לכן אבל הביטחון שהוא הישרה עליה היה בדיוק מה שבנה צריך והיא ידעה זאת.

ראמדן שכב נוגה, הדמעות זלגו מאליהן הוא הביט במטושטש בחלון בחוץ אבל למעשה לא ראה דבר, מסך הדמעות ששטף את עיניו בנוסף לעובדה שלא רצה להרכיב את זוג המשקפיים הנוספות שהביאו עימם הוריו לא עזרו לו לשים לב שיש לו אורח בכניסה לחדרו שצופה בו כבר מעל דקה, "עעאם" נשמע כחכוח מכיוון הדלת, רמאדאן היפנה באחת מבטו ימינה לכיוון הדלת ובו זמנית מחה את עיניו, משזה לא עזר הרכיב את משקפיו, בכניסה לחדרו עמד איש דת נמוך בעל זקן שחור ארוך שמעט שיבה קפצה עליו לראשו כובע שראה אצל הקאדי במסגדם ולבוש בג'לאביה שחורה. "תסלח לי בני, הגיע שעת התפילה ולא נעים לי להתפלל במסדרון, ואני רואה שיש לך חדר לבד ומקום שאני אוכל לפרוס את השטיחון, זה לא ייקח הרבה זמן, אני אשתדל לא להפריע לך, זה בסדר אם אני אתפלל פה?", רמאדאן ידע מה חשובה היא התפילה ובטח עבור הקאדי, וכל עוד שכן בחודש הרמאדאן הקדוש ולמרות שרצה בלב ליבו להישאר לבד ושהקאדי ילך להתפלל במקום אחר ענה "בבקשה אדוני הקאדי", הקאדי הוציא את השטיחון מתחת למעטה הג'לאביה שלו פרס אותו לפני מיטתו של רמאדאן עמד לפני השטיחון כשפניו מזרחה בכיוון מכה והחל להתפלל בלחש תוך שהוא עומד וכורע על בירכיו לחילופין לפי התקדמות התפילה.
רמאדאן הלך לא אחת עם אביו למסגד בעיקר בחגים ובחודש הראמאדן וראה מתפללים רבים חוזרים על התפילה כמו מקהלה, אבל הפעם כשהתרכז כל כולו בקאדי שלפניו, הרגיש רמאדאן לראשונה שהוא נפעם מהאמונה ההתכוננות והרגש שהפגין הקאדי בכל מילה ומילה מהתפילה.
כעבור כרבע שעה סיים הקאדי את תפילת אחר הצהרים שלו, הודה לרמאדאן על הנדיבות שגילה מולו ויצא מחדרו.
למחרת באותה השעה הגיע שוב הקאדי ושאל אם זאת לא תהיה חוצפה להשתמש שוב בחדר לתפילה, רמאדאן הגיב גם הפעם בחיוב אם כי הפעם גם הרגיש שהוא אכן מתכוון לכך. כשסיים הקאדי את תפילתו, והחל לגלגל את השטיחון פנה הקאדי אל רמאדאן והפנה את ראשו לעבר הכיסא הפנוי בחדר, "יהיה זה בסדר אם אשב לנוח חמש דקות בטרם אמשיך לעיסוקיי?", "כן, " השיב רמאדאן, "מה שימך?" שאל הקאדי בעודו מתיישב, "אני, רמאדאן", "רמאדאן בחודש הרמאדאן אין שם מתאים מזה, ומה אתה עושה פה? ", "טבעתי בים", סיפר רמדאן חצי אמת, הקאדי החכם ידע מתי ללחוץ ומתי להרפות, "שמי אבו עימאד", ואני מנהל את המסגד בבית חנון שבצפון הרצועה" , "כן, אני יודע איפה זה בית חנון", השיב רמאדאן, "אתה מאמין באלוהים הכל יכול?" שאל הקאדי את רמאדאן שאלה ישירה, "לפעמים" השיב רמאדאן תשובה ישירה בלי לחשוב על התוצאות כמו שהיה נוהג עם אביו, משום מה הוא בטח באיש השלו שמולו שלא יכעס, "תשובה כנה", השיב הקאדי ואני מעריך אותך על כך, בוא אני אספר לך סיפור קצר", ואז סיפר הקאדי לרמאדאן את אחד הסיפורים הרבים ששמע ולמד עליהם בבית הספר על הנביא מוחמד. אך הפעם בשונה מהפעמים הקודמות הסיפור היה כל כך מרתק וכל כך חי ונושם.
בסיום הסיפור קם הקאדי, "טוב תסלח לי אני צריך ללכת, עד מתי אתה פה?" כנראה מחרתיים בבוקר אני משתחרר", השיב בעצב רמאדאן שלא רצה לחזור לחיים הרגילים שם לא היה רצוי. "אז נראה אותך מחר" השיב הקאדי בירך את ראמאדן לשלום ויצא מהחדר שהתמלא שוב בחלל עמום .
למחרת כבר ציפה רמאדאן בכיליון עיניים שהשעה חמש אחה"צ כבר תגיע, אך אף שהיא כבר הגיעה הקאדי לא נכנס, הקאדי הפיקח ידע ליצור ציפייה והזדקקות הוא המתין עשר דקות נוספות בטרם יכנס לחדר, עיניי רמאדאן האירו, "חשבתי שכבר לא תבוא, "הבטחתי שאני אבוא לא?" הקאדי כמנהגו ראשית התפלל ורק שסיים הרשה לעצמו לשבת בלי לשאול בכיסא הפנוי ואז שאל את רמאדאן, "תאמר לי רמאדאן, מה הסיבה האמיתית שאתה פה, כל הסיבה מהתחלה ועד הסוף, תאמר לי ואבקש מאלוהים שיעזור לך." , רמאדאן שהרגיש שלא יוכל להסתיר מאיש האלוהים את האמת שלו, וגם כי הפעם באמת הרגיש שלאיש מולו איכפת ממנו, הוא לא שפט אותו, הוא מדבר איליו ומתייחס איליו כאדם ולא כאפס. רמאדאן החל לספר לקאדי את הכינוי שלו אבו עוואר , ושהוא דוחה את כולם ואפילו אביו מתבייש בו, ואין לו אף אחד בעולם הוא בודד ואז הוא סיפר לו איך ניסה להתאבד.
הקאדי החניק חיוך של שביעות רצון, זה בדיוק מי שחיפש, "כמו חמאה ביד היוצר" חשב בלבו. "אתה לעולם לא לבד", השיב הקאדי, "אלוהים תמיד אתך", "אז איך זה שאני לא מרגיש כך רוב הזמן?, "שאל רמאדאן חלק מתום וחלק בתסכול. "גם מסגד אל אקצה לא נבנה ביום אחד", השיב הקאדי, תצטרף לשיעור היומי שאני עורך במסגד שלי משעה שלש עד ארבע וחצי ולאט לאט גם אתה תרגיש שאלוהים אתך בכל מקום". הקאדי אמר את דברו בירך את רמאדאן לשלום ואמר לו להתראות במסגד בבית חנון.
עבר שבוע מאותה פגישה עד שרמאדאן עמד בפתח של המסגד של בית חנון הוא עמד כולו מלא היסוסים , הפעם הקאדי לא בא איליו, הוא בא אל הקאדי. אך הקאדי בעל הסגולות כנראה חש אותו והגיח לפתח המסגד. "ברוך הבא, ברוך הבא באתה בדיוק בזמן, בוא אחרי", אמר כאילו הוא ציפה לרמאדאן. הקאדי הוביל אותו פנימה למסגד בדיוק כאשר גבר גבה קומה כבן שלושים הגיח מולם בדרכו החוצה מהתפילה ונעצר ללחוץ את ידו של הקאדי ."תכיר זהו דק' יוסוף הוא רופא עיניים", "דר' יוסוף" פנה הקאדי לרופא , זהו רמאדאן הבחור שסיפרתי לך עליו." רמאדאן הרים גבה, מה פתאום דיברו עלי, אך הקאדי לא הותיר הרבה מקום לשאלות וחזר לראמאדן "דר' יוסוף יתאים לך עדשות מגע." , רמאדאן היה בהלם "עדשות מגע, אני לא, אני לא," גמגם רמאדאן המופתע, "אני לא יכול לשלם על זה", "זה בסדר" הרגיע אותו הקאדי , ואז לחש על אוזנו "דק' יוסוף הוא מאמין גדול, והוא גם חבר והוא יתאים לך עדשות כטובה לדרך שלנו, אתה לא צריך לשלם כלום זו מתנה, ראה את זה כמתנה ליום הולדת שלך" , רמאדאן לא ידע את נפשו מרב אושר, מעולם לא חש כך, עדשות מגע, אפילו לא חשב עליהם כי ידע שאין באפשרות אביו לשלם עליהם, ולקבלם בחינם, אפילו בלי שביקש ועוד כמתנה ליום הולדת שלו, אף אחד בעולם לא נתן לו מתנות ליום הולדת כבר כמה שנים, ספק אם זכרו שיש לו יום הולדת, רק בזכות חג הרמאדאן ידעו כולם לקשר שיום ההולדת שלו הוא במהלך חודש זה .
הקאדי שראה את עיניו המאושרות של רמאדאן ידע שהוא פגע בול, רמאדאן יהיה חייב לו את כל הטוב שבחייו.
הימים חלפו, רמאדאן היה מתייצב כל יום בסיום הלימודים במסגד ולומד עם קבוצה קבועה של כחמישה עשר נערים בגילים דומים לשלו. תקופה זו הייתה התקופה הראשונה בחייו בה הרגיש שהוא שייך. שהוא חלק ממשהו , הוא הרגיש עם עוצמה בייחוד תרמה לו העובדה שהיה כעת ללא אותם שני עיגולים שסימנו את אפסותו. הוא האמין יותר ויותר באלוהים ובדרך שהמדריכים שלהם הראו להם דרך הג'יהד , הג'יהד האיסלמי . רמדאן בחר לבלות את כל הזמן הפנוי שהיה לו בקרב הקבוצה החדשה לה השתייך, הדרך של אמונה ללא עוררין הפכה לחלק בלתי נפרד ממנו, "הדרך הייתה חיסול האויב הציוני שגרם לנו דיכוי ולעוני שאנו נמצאים בו בשל הרצון שלהם לשלוט בעולם ובעם הערבי ולספח את האתר הקדוש לנו מסגד אל אקצא שבירושלים." רמאדאן גם ידע שלכל אחד יש תפקיד במלחמת הקודש מול האויב הציוני, היו שנלחמו ברחובות, היו שביצעו מארבים, היו שלמדו קורס צלפים, אבל כל אלה היו סוג של לוחמים והוא לא היה כזה והוא ידע את זה, לכן הוא ידע שכל מה שהקאדי הקדוש יבקש ממנו הוא יעשה בשביל לתרום את חלקו למאבק. ואכן הרגע לא איחר לבוא.

===

"בוא שב" הזמין הקאדי את רמאדאן לשבת מולו, רק שניהם נשארו בשעת לילה מאוחרת זו במסגד, אחרוני המתפללים כבר עזבו לפני שעה, ורמאדאן עזר לקאדי לסגור ולנעול את כל הדלתות והחלונות.
"הגיע זמנך", המשיך הקאדי, רמאדאן נדרך הוא ידע על איזה זמן הקאדי מדבר כבר שנה שלמה שהוא במסגד מתפלל עוזר משתייך לארגון לוחמני כשכל חבריו כמעט לקבוצה ממלאים תפקיד לוחם זה או אחר, ורק הוא מתפקד בתפקיד של עוזר אישי של הקאדי בעיניי הדת ותפעול המסגד.
"אתה בוודאי כבר למדת שלכל אדם יש תפקיד במערכה", הוא הפסיק מעט להשוות את מלא החשיבות לרגע העומד לבוא, "אתה נבחרת לתפקיד הגדול מכולם", רמאדאן הרגיש שליבו מתחיל לפעום במהירות, "התפקיד", המשיך הקאדי , שמזכה אותך ישירות בכניסה לגן העדן עצמו, בדרך הנביא מוחמד.
רמאדאן הבחין שהוא מרגיש את הדופק ברקתו מתחיל לפעום ביתר שאת . "אתה נבחרת להיות שהיד"(קדוש בערבית), הקאדי סיים את המשפט ושתק על מנת שהמידע ייקלט במוחו של רמאדאן, כבר שנה שהוא מבשל את רמאדאן ליום זה , מאז אותו יום בו פגשה בו אימו של רמאדאן וסיפרה לו שניסה להתאבד ואז ראה את הנער ידע שהנער מתאים בדיוק לפרופיל של להיות שהיד.

מכלול של רגשות הציף את רמאדאן, הוא ידע מה הכוונה במילה שהיד לא רק קדוש בפירוש המילולי שלה אלה קדוש עקב מוות עם ערך לאסלם, הוא נבהל מה הוא צריך למות, מצד שני הוא שמח הוא נבחר להיות שהיד כולם יאהבו אותו אח"כ ויעריכו אותו כל אותם אלו שלא שמו לב איליו כל החיים , אבל מצד ראשון זה להתפוצץ לחתיכות , אבל מנגד הוא חייב לקאדי את חייו בלעדיו הוא היה כלום
ראשו התפוצץ מכמות המידע שרצה בו הוא לא ידע אם לצחוק מאושר או לבכות על מר גורלו, הדמעות החלו לפרוץ ללא יכולת לעצור הגרון נחנק אף הוא מכמות הדמעות שהציפה אותו הקאדי קם איליו פרש את ידיו ואמר לו "בוא אלי בני", רמאדאן בכה ללא מעצורים כשהוא חבוק בזרועותיו המבטיחות של הקאדי, גם בשעה קשה זו היה הקאדי לידו ועודד את רוחו, "בני כבוד גדול נפל בחלקך, רק יחידי סגולה הופכים לשהידים ועולים לגן עדן בגילך, אתה תראה שאביך , כל משפחתך וכל הנערים והנערות שלמדת איתם כולם יישאו את ארונך על כפיים ויתנו לך כבוד שבחיים לא חשבת שתקבל כבוד כזה, רמאדאן אתה יודע שאתה כמו בן בשבילי ולא הייתי שולח אותך אם לא הייתי בטוח שאתה עושה את המעשה הכי נכון עבור הדרך שלנו והעם הערבי בכלל ושיוביל אותך למקום טוב יותר, אני מבין שאתה מתרגש, ורואה אני את הדמעות המציפות אותך – דמעות אושר הן, דמעות שמחה שאתה רמאדאן הופך להיות שהיד."
רמאדאן לא ישן כל אותו לילה, הכרית כבר יבשה מהדמעות כשההחלטה גמלה בלבו, "אני אהיה שהיד ואני אוכיח לכולם שחשבו שאני אפס שאני מספר אחד. ושאלוהים יעזור לי ואפגש עימו במהרה.

===

יום שישי בצהרים התפילה הסתיימה, הקאדי סימן לרמאדאן להישאר, יומיים עברו מאז בישר לו הקאדי לראשונה על הפיכתו לשהיד, רמאדאן כבר חיכה מאתמול לדעת את החשוב מכל – מתי?
כל האנשים עזבו לאיטם, וגם כשהאחרונים סיימו לדבר עם הקאדי הלכו נשארו רק הקאדי והמדריך נוסף מהארגון שמידי פעם דיבר עם הקבוצה סיפר להם על מטרתם ולימד אותם דרכים מעשיות לפגוע באויב הציוני. שמו היה פתחי, "בו נשב" הכריז הקאדי ושלושתם ישבו על מקומם . "אני רוצה לברך אותך אחי שנבחרת להיות שהיד", פתח פתחי, אנחנו עוד מעט נצלם אותך להודעה אחרי הפעולה, שכולם יראו איזה שהיד אמיץ אתה". "מה בדיוק הפעולה ומתי אני יוצא? העיז רמאדאן ושאל את מה שבאמת הציק לו, פתחי השיב ללא היסוס, התוכנית היא שביום ראשון הקרוב בבוקר אתה עולה על מונית שירות מספר 164 מרחובות לפתח תקווה, ומתי שהיא מלאה ועוצרת בתחנת האוטובוס הראשית של ראשון לציון אתה מושך ידית שאני אראה לך בתיק גב ומפוצץ את כל האויבים ומשם דרכך היא רק דרך גן עדן.", כל אותה עת עקב הקאדי בעיניים דרוכות אחר תגובותיו של רמאדאן לגלות האם יש שם סדקים או שהבחור ילך עד הסוף, הם לא יכלו להרשות לעצמם שייתפס, הם השקיעו כבר הרבה זמן וכסף. משראה פתחי שראמדן מרוכז המשיך אנחנו נדאג להעביר אותך את הגבול לישראל דרך מנהרה, מחר בלילה, משם יסיעו אותך לתחנת הרכבת ברחובות לפני עלות השחר, בחניה תמצא רכב מסחרי שאני אתן לך את מספרו מחר, המפתח יחכה לך באגזוז, אתה מביט שאף אחד לא רואה אותך, לוקח את המפתח מוציא את התיק, נועל את הרכב בחזרה ומחזיר את המפתח למקום, ברור?", "כן", השיב רמאדאן, "שאלות?" , "על מונית של איזה שעה צריך לעלות? זה חשוב?, "כן, המונית של שעה שבע ורבע, היא תגיע לתחנה מרכזית בראשון בעשרים לשמונה בבוקר, שעת השיא, מקסימום נפגעים.", "אני צריך ללבוש משהו מיוחד?", הוסיף בשאלה, שמילאה את הקאדי ואת פתחי הרגשה טובה שהבחירה נכונה, הבחור התכוונן על המטרה ולא התרכז בפחד. "כן, אתה תתלבש כמו הדתיים שלהם שלא תמשוך תשומת לב מיותרת , תקבל מחר לפני שתצא ג'קט שחור, כיפה שחורה, וחולצה לבנה והיהודים כבר יתעלמו ממך .

===

טעמה הקדוש של תפילת הערב האחרונה של רמאדאן חלחל לכל איברי גופו כמו שאף פעם לא הרגיש , רמאדאן שהתפלל הפעם לבד עם הקאדי הרגיש רגש נעלה של שליחות שרק יחידי סגולה חווים, מילות התפילה קיבלו משנה משמעות, הקידה כלפי האדמה פתאום הייתה הדדית כאילו גם האדמה קדה לו – לרמאדאן. הוא לבש ג'לביה לבנה כמו הקאדי, דבר שתרם לתחושת הקדושה .
בסיום התפילה הקאדי חיבק את רמאדאן, ואמר "לפני שתלך בדרך הקדושים יש לך בקשה שעבדך יוכל למלא בעולם זה?" רמאדאן שמעולם לא פנו איליו כך, שהקאדי הקדוש יקרא לרמאדאן העוואר עבדך? התרגש כולו וחש את רוחו מתרוממת אל על, לכיוון גן עדן," כן, בבקשה קאדי קדוש תמסור רק להוריי שאני גאה להביא כבוד למשפחה".
פתחי כבר חיכה בפתח הדלת, רמאדאן הבין שהגיע הזמן לזוז, הוא חיבק את הקאדי שהצילו והעניק לו משמעות בחיים ופנה בדרכו אל העולם הבא.
פתחי הסיע את רמאדאן עד לצריף פח קרוב לגבול הצפוני עם ישראל, ומסר לו תרמיל עם בגדים ומים. " את הג'ינס והחולצה השחורה תלבש עכשיו בצריף, בצריף אתה נכנס לשירותים נועל את הדלת אחריך ואז דוחף את האסלה פנימה, תתגלה לך פתח של מנהרה, שם תכנס עם התרמיל הקטן בו יש לך בגדים למחר, חולצה לבנה, כיפה ומכנסיים וג'קט שחורים . בסוף המנהרה אתה תצא בישראל, שם תחכה לך סובארו כחולה, אתה לא מדבר עם הנהג מילה, הוא יקח אותך לתחנת הרכבת ברחובות, שם בחניה תמצא טרנספורטר שמספרה 44-878-31 , באגזוז שלה יחכה לך המפתח שלה, תפתח את האוטו תוציא את התרמיל מתא המטען תנעל את האוטו ותחזיר את המפתח למקומו.
איך אני מפעיל את המטען? שאל רמאדאן, פתחי המשיך בקורקטיות , מצידו של התרמיל תבלוט לולאה מגומי , זה המרעום ברגע שאתה מושך לולאה זו המטען מתפוצץ. זכור המטרה כמה שיותר אנשים סביבך, בהצלחה, "אללה הוא אכבר" ענה רמאדאן

פרק ג'

חאדר עבד כפועל בניין עם אביו הקבלן כבר מגיל חמש עשרה שאבא שלו החליט שהוא מספיק חזק לעבוד ולתרום לפרנסת המשפחה, האמת שנודעה לו רק שנים מאוחר יותר הייתה שאביו פחד שילדים מבית הספר יפתו אותו לנסות סמים, כמו שקרה לעלי בן דודו ולכן לקח אותו לעבודה תחת חסותו. שכונת הרכבת בלוד לא הייתה שכונה קלה, הכספומטים שלטו , יום אחד אחרי שחזר מהעבודה בבניין קפץ חאדר לבן דודו עלי, הוא מצא אותו בקריז, "חאדר אני חייב 150ש"ח או שאני מרגיש שאני הולך להתפוצץ מבפנים, חאדר שראה את עלי רועד כולו, מתגרד בכל הגוף, עיניו מתרוצצות מצד לצד, דאג לעלי, "מה יעזרו לך 150ש"ח אתה נראה חולה אתה צריך רופא", "אני לא צריך רופא אני צריך דחוף מנה" השיב עלי, באותו רגע הבין חאדר שעלי מכור לסמים, את הביטוי מנה הוא כבר שמע בעבר. "אולי תנסה להפסיק עלי", בתגובה תפס עלי בחוזקה את חולצתו של חאדר ואמר לו בקול תקיף אך מלא עצב, "אני כבר לא יכול להפסיק אני עמוק בפנים אולי פעם אני אצליח, אבל עכשיו אתה חייב להציל אותי או שאני גומר על עצמי", חאדר נבהל, האיום והדאגה שלו לבן דודו עשו את שלהם, "אבל בתנאי אחד" אמר חאדר, "שאני אבוא אתך". וכך מצא חאדר את עצמו פעם ראשונה בדרך לכספומטים המפורסמים של שכונת הרכבת. הכספומטים היו חורים בשער ברזל או בחומת אבן דרכם לא יכול הלקוח לראות את המוכר והם מוגנים מאפשרות שוד ובמקרה שהמשטרה מופיעה מעכבים אותה מספיק זמן שמאפשר להיפתר מהחומר. הכספומטים שינו מיקום על מנת לברוח מהמשטרה, והלקוחות היו מתעדכנים מפה לאוזן איפה נכון לאותו זמן יש כספומט פעיל.
עלי כיוון את חאדר שהשאיל את האופנוע של אביו, עד שהגיעו לשער ברזל וגבוה בבית שלא הכיר, ?איפה זה?" שאל חאדר, עלי הצביע על חריץ כמו של תיבת דואר ברוחב בערך של עשרה סנטימטר ובאורך של עשרים סנטימטר בשער שהיה סגור, הוא דפק על השער שלוש פעמים, כעבור חצי דקה נפתח החריץ, המוכר מצד השני של השער שאל "כמה אתה צריך?", "כמה עולה מנה?", השיב עלי בתקווה שאולי המחיר פתאום ירד ומאה וחמישים השקלים שהצליח לשנורר מבן דודו הפתי יספיקו לשתי מנות. "מאה וחמישים, בלי דיבורים אם אתה רוצה תעביר את הכסף או שאני סוגר", הייתה התשובה מהעבר השני. חאדר שם לב שהמוכר מהעבר השני חובש כובע גרב ורק עיניו גלויות. עלי העביר את הכסף ואחרי מספר שניות קיבל בחזרה שקית קטנה עם אבקה לבנה. חאדר הסתכל לצדדים, הוא פחד שהמשטרה בדיוק תבוא, והוא בסך הכל רצה לעזור לעלי אבל המשטרה לא תאמין לו, ואוי לבושה מאבא, חאדר זירז את עלי, "בוא עלה כבר על האופנוע", הם נסעו במהירות לבית של עלי, עלי כבר נראה יותר מעודד, "בוא תכנס", הזמין עלי את חאדר, אבל לחאדר היה זה די והותר, הוא הרגיש שעבר את הגבול. את אותו היום לא שכח מעולם, מלא עצב הוא ידע שלעלי לא יהיה עתיד ארוך.
בגיל שמונה עשרה החליט אביו של חאדר שהגיע הזמן להתחתן, "אבל אין לי חברה" השיב לאביו, "אל תדאג, לבן דודי מעזה יש בת, לילה והוא רוצה שהיא תצא מעזה, ובעבור זה הוא מוכן לוותר על המוהר", חאדר ידע שהמוהר היה התשלום שמשלם אבי החתן לאבי הכלה על שהסכים לתת את בתו. חאדר הרגיש איך חמתו עולה בו, אביו רוצה שיתחתן עם בחורה שהוא לא מכיר, והוא עוד לא מתבייש לבחור את הכלה מפני שהיא זולה. חאדר תמיד הצדיק את שמו בעיניי אביו, חאדר בערבית זה "בסדר" ,וכילד בכור קיבל עליו תמיד את הדין ומה שאביו ביקש תשובתו הייתה "חאדר", הפעם הרגיש חאדר שהוא רוצה לענות לאביו "לא רוצה, לא רוצה " אבל היראה מאביו והכבוד שרחש לו השאירו את זעמו בפנים, הוא הרגיש סערה מתחוללת בראשו, אבל כשאביו פנה אילו ושאל אותו, "הכל בסדר?" כל מה שהצליח לומר היה "כן". למרות הסערה שהתחוללה בראשו, למרות הזעם שעלה והציף אותו כלפי אביו, למרות שהיה כבר בן שמונה עשרה ולמרות שהיה מדובר בעתידו עדיין לא הצליח לומר לא לאביו. וכך מצא את עצמו תוך חודשיים עומד ליד לילה מול הקאדי שקידש אותם בנישואיהם.
בהתחלה היה קשה להתרגל ללילה בת השש עשרה, אבל לילה הייתה כמו חיה פצועה שחאדר מצא עצמו מגן עליה, לאט לאט לילה החלה להיפתח לחאדר ולספר לו על החיים שלה בעזה על האינתפאדה האינסופית הנמשכת, שגבתה את החיים של אחיה הקטן, ולמעשה בעקבות זה גם הייתה הסיבה שאביה החליט להשיא אותה עם ערבי ישראלי בכדי שבאיחוד משפחות היא תגור בישראל ולא בשדה הקרב שבעזה.
חאדר שמע לא פעם מלילה את סיפור חייה .

===
המשך יבוא אם יהיה עניין
בהתאם לתגובתכם
ארז :)
……………………………………………………..