פנימיית ארגון. פרק 13. "רו."

איזה יום יפה. הבוקר עבר מצוין. המורה הייתה דומה לה במראה וגם באופי, היא תמיד נתנה לה לדבר. וגם על כל דבר היא החמיאה לה. זה היה ניראה שהיא אוהבת אותה כבר מהרגע הראשון. זה שימח אותה.
למרות שהיא לא אהבה להצביע בשיעור, הפעם היא קצת השתחררה, היא הניחה שהמורה לא תעיר לה שום דבר וזה מה שקרה.
הכיתה בסך הכל הייתה בסדר בשבילה, היא לא הרגישה יותר מדי או התאכזבה מדי. זה היה ניראה רגיל. קצת אכזב אותה שאף אחד לא ישב אייתה, חוץ מאמבר, הבת דודה שלה. אמבר רצתה לשבת ליד אורלן, זאת שהיא תמיד מדברת עלייה. אך אמבר חשבה שאורלן חברה הכי טובה של רז, אז לא כדאי להתערב ביניהן. רו הכריחה אותה לשבת ליד אורלן, אך היא לא הסכימה. זה עצבן את רו, לא רק שאין סיכוי שמישהו ישב לידה, גם לבת דודה שלה אין חברים.
עכשיו אתם שואלים, רו עם עור שחום ואמבר חיוורת. אז מה הקשר? טוב הקשר הוא שאמבר חורגת. אימה התחתנה עם דודה של רו מצד אביה וכך אמבר הפכה לחורגת בשבילה. (אביה מת ממחלה אך רוב הצד שלו היה בקשר עם רו.) אך אמבר ורו תמיד מאוחדות ויש ביניהן כימיה מעולה.
זה הרגיש לה די מוזר, להיות בת דודה של צרפתית, כשעוד היא בכלל לא צרפתית. אך היא תמיד נזכרה שהיא חורגת ושזה לא אמור להיות לה משנה. תמיד כשהיא אמרה שהן בני דודות כולם פערו פה. זה די עצבן.
"אז רו, באלך עכשיו ללכת לחדר האוכל? באלי לאכול משהו."שאלה אמבר כשנגמר יום הלימודים.
"כן.. בטח. רק תני לי לשים את התיק בחדר, טוב?"
"אוף, זה כזה מעצבן שאנחנו חדרים שונים." התבאסה אמבר.
"כן, מבאס. " שיקרה רו."טוב, ביי." היא נופפה לה לשלום ומיהרה ללכת לחדרה.
היא אוהבת את אמבר, נכון. אך היא רוצה שאמבר תהיי עם אחרים, כדי שלא תהיה בודדה. האמת שזה די היא, כאילו גם היא וגם אמבר בודדות. אז כדאי ששתיהן ימצאו חברות ושלא יהיו דבוקות כמו שנה שעברה.
אמבר לא מצאה חברים שנה שעברה וגם רו לא, אז כך שהם היו ביחד כל הזמן וזה רק קיבע שלרו יש חברה ולא צריך להיות אייתה כבר.
זה קצת מסובך, נכון.
רו הנחיתה את תיקה על מיטתה והוציאה את הספר שלה. עוד ספר פסיכולוגי של מבוגרים.
אורלן פנתה אליה לפתע. היא ממש קיוותה שזה לא על אמבר.
"היי, תקשיבי, את יודעת איפה אמבר?" רו התאכזבה. עוד פעם מקשרים אותה לאמבר.
"כן. היא הלכה לחדר האוכל אני חושבת."
"מצוין. דרך אגב, בא לך לאכול אייתנו?"
"אני?" היא הרימה את מבטה מהספר בפליאה. אורלן הנהנה בחיוך. "טוב, בשמחה." היא סגרה את הספר. אפילו משפט לא הספיקה לקרוא, אך זה לא היה לה משנה. היא הכניסה במהרה את הספר לתיק והלכה יחד עם אורלן.
הן הגיעו לחדר אוכל ולא מצאו את אמבר. זה היה מוזר, אמבר הבטיחה שתהיה שם.
"איפה היא?"אורלן שאלה.
"באמת שאין לי מושג, חשבתי שהיא פה."
"מוזר.." היא קימטה את מצחה ואז פתאום עיניה נפערו. "את משקרת."
"למה שאשקר?" נבהלה רו.
"את שיקרת שבכלל היית פה, אני נתתי לך סיור סתם. את יודעת, אם את רוצה שאני אסתובב אייתך פשוט יכולת להגיד. מה אני איזה ילדה מגעילה שדוחה ילדים בלי חברים? "
"בלי חברים?" רו ניסתה לא להעליב ממה שהיא אמרה. אורלן כיסתה את פיה בידה.
"אוי, לא התכוונתי לזה. אני ממש מצטערת, רו. התכוונתי אנשים שלא מתלבטים, לא אנשים בלי חברים."
"אבל אני בלי חברים, הרי אני כל כך נואשת שאתחיל לשקר לך כי אני בלי חברים." היא בכוונה הדגישה את הבלי חברים.
"את יודעת שלא התכוונתי לזה." התחננה אורלן.
"לא אכפת לי אם לא התכוונת, זה מה שחשבת. אמרת מה שחשבת וזה נכון. תגידי את האמת, כדי שאני לא אשקר עוד." רו אמרה בכעס ועמדה ללכת משם. אך היא התנגשה באמבר.
"אוי, סליחה שאיחרתי! אני הלכתי לשירותים, לא חשבתי שתגיעי כל כך מהר. מה פספסתי?" היא שאלה והסתכלה גם על אורלן בסימן שאלה.
"לא פספסת כלום, תאמיני לי." היא שוב הדגישה את ה'תאמיני' והלכה משם בכעס.
היא רצתה לבעוט בכל דבר, לצעוק על כל דבר. איך נבנתה לה תדמית של שקרנית? אז שקר אחד ומסכן, אז זה אומר שאסור לבטוח בה יותר?