פנימיית ארגון. פרק 15. "רז."

*** בגלל שהיה אי סדר בשמות של הפרקים, אני מתחילה שוב את הסיבוב הפעם ברצף הנכון. אני מצטערת אם יש דמות שיותר זמן מחכה שיהיה עלייה פרק, זה קרה בטעות. אני מקווה שאתם מבינים. פרק הבא נוי. פרק הבא הבא ג'ק. (אני לא בטוחה ג'ק או סאם, אחר כך אני בודקת. יש לי טיוטה עם כל התואר של הדמויות וכל הסדר.)***
פרק 15:
רז הייתה עצבנית במידה גבוהה מאוד. משהו ביועצת עצבן אותה כל כך, שהיא לא יכלה לחזור לחדר שלה יותר. היא כל כך רצתה לבקש מהיועצת סליחה, אך זה לא יצא מפיה. כל פעם שהיא הייתה כמה מטרים מלהיכנס לחדר המורים, הפחד השתלט עלייה והיא סובבה את ראשה. זה הכעיס אותה כל כך, אבל היא כבר לא ידעה מה לעשות. היא הייתה כל כך נואשת ועצבנית, שלא היה לה את האומץ לדבר יותר עם היועצת.
היא תמיד פחדה מפסיכולוגים או יועצים. או כל דבר שקשור ללב. הם תמיד חקרו אותה והסיקו עלייה מסקנות, כאילו היא עכבר מעבדות. כל פעם שהיא הייתה מביטה להם בעיניים, היא הייתה רוצה לרצוח אותם. למה הם היו נואשים כל כך לחקור אותה? מה מעניין בה? יש לה בעיות כמו לכל אחד. אולי לכל אחד יש הורים, (שלה אין.) אך כל אחד היה מתנהג כמוה בלי הורים.
למה תמיד הדודים שלה חייבים לחייך לה חיוכים מאולצים? למה הסבא וסבתא שלה נועצים בה מבטי שנאה? זה לא הופר. למה אף אחד לא מקבל אותה כמו שהיא? בלי רחמים או שנאה על הנכשלים בלימודים. או על כל הדברים המפלילים שעשתה בלי בית הספר.
היא נכנסה לחדר בכעס וצנחה על מיטתה. בהחלט לא היו לה דמעות, אך היא לא העלתה חיוך. היא לקחה את בובת האגרוף שלה, ננסי. היא תמיד אהבה להכות בה ולהוציא את כל הכעס שבה. קוראים לה ננסי בגלל הילדה של שנה שעברה. שנה שעברה חשבו שאולי לא לסלק אותה, אך אחרי המעשה עם ננסי, לא היה ספק אם לסלק אותה. ננסי הייתה הילדה ה'מקובלת' של השכבה. היא הייתה כמו כל מקובלת אחרת, עם שיער בלונדיני, בגדים ורודים ואיפור על כל הפנים. היא תמיד צחקה על האלה שנדחקו לפינה, או על הפריקים, או על המפגרים(סליחה על הביטוי) בלימודים. רז השתייכה לקטגוריה האחרונה, הפיגור בלימודים. היא אף פעם לא התייחסה ללימודים ברצינות. אבל כשננסי צחקה עלייה, היא כל כך רצתה לקבל מאה בכל המקצועות. רק להראות לה מה זה. עד שסוף סוף היא קיבלה מאה במתמטיקה, אחרי שהתכוננה כל כך הרבה. ננסי האשימה אותה ברמאות, שהיא העתיקה מהילד שישב לידה. שאפילו קיבל פחות ממנה! אז היא כבר לא יכלה להתאפק. כשהיא וננסי היו באותו החדר, חדר השירותים, רז דחפה אותה לתוך מי השירותים. ברור שננסי צרחה עליה אחרי זה וגרשו אותה מהבית ספר. (עוד האמינו שרז באמת רימתה.) אך היא הייתה מסופקת מזה שהיא סוף סוף הראתה לננסי מה זה. אולי אחר כך צחקו עליה בחופש הגדול ולא הפסיקו להסתלבט עלייה מפלאפון חסום, אך זה לא היה משנה לרז. סוף סוף היא נקמה בננסי על שנה מלאת עצבים.
אז כך הומצאה בובת הננסי. בובת הננסי הייתה לבושה בגדים קרועים, עם לכלוך של אדמה על הפנים. הצמות הבלונדיניות שלה היו מלאות קשרים והיו לה חורי צמר בכל פינה.
הבובה אולי לא הייתה שק אגרוף, אך זה עדיין עזר לרז. בלי הפסקה היא נתנה מכות אגרוף ללחייה של ננסי ולאחר שהיא התעייפה, היא בעטה בבובה לאורך כל החדר. הבנות האחרות בחדר הסתכלו עלייה כמו בריון, או כמו משוגעת. אורלן הייתה היחידה שהעזה לפנות אליה.
"למה את בועטת בבובה המסכנה?"היא שאלה.
"היא לא מסכנה, זה מגיע לננסי. אני עדיין מאמינה שהמכות מגיעות אליה איך שהוא."
"אני לא יודעת מי זה, אבל אם זה היה נוגע במי שזה לא יהיה, רוב הסיכויים שהוא היה כבר מת. את קצת מגזימה עם זה." היא לאחר מכן הוסיפה בלחש, "מתחילים להסתכל עלייך מוזר." היא העיפה מבט לכל הבנות האחרות.
"שיסתכלו." אולי היא אמרה את זה בקול רם מדי. "לא אכפת לי, אני רוצה לפרוק את העצבים שלי במשהו."
"מה קרה?" אורלן הרימה את הבובה וזרקה אותה על מיטתה של רז.
"יועצת מעצבנת." היא סיכמה במשפט אחד.
"מה היא כבר שאלה?"
"שאלות שלא לעניין. אבל אולי התחצפתי לה יותר מדי. אני רוצה לבקש ממנה סליחה, אך בכל פעם שאני ליד חדר המורים, אני פוחדת ובורחת משם."
"אולי אם אעמוד לצידך יהיה לך את האומץ?"הציעה אורלן.
"נו טוב, ננסה."אמרה רז בלית ברירה והן הלכו לחדר המורים.
היועצת שתתה קפה בנימוס, עם עוגיות בצד. זה קצת גירה את רז, אך היא ניסתה להתעלם מזה.
"אולי נלך? ניתן לה לשתות בשקט." התחננה רז.
"לא, את לא בורחת שוב. בואי נפנה אליה. אני אפנה אליה ואת תמשיכי את המשפט."הציעה שוב אורלן.
"טוב." הסכימה רז והן ניגשו ליועצת.
"שלום, אורלן. והיי רז." היא חייכה להן. רז הרגישה הקלה כשהיועצת חייכה לה.
"רז רוצה להגיד לך משהו." היא דחפה את רז ליד היועצת.
"כן רז?"
"אה.. אני.."היא גירדה בשערה באי נוחות.
"את רוצה לבקש סליחה?"
"אולי תתני לי לסיים משפט?!" התעצבנה רז. אורלן נרתעה קצת. "אני רציתי לבקש ממך סליחה, אבל אני לא יכולה לדבר אייתך כשאת מסיקה עליי דברים כל הזמן! את לא נותנת לי להגיד כלום ומתייחסת אליי כמו אל מחקר! עזבי את הסליחה שעמדתי להגיד, זה כבר לא משנה." הפעם רז הייתה יותר עצבנית מפעם אך הפעם היא לא רצתה לבקש שום סליחה. היועצת הייתה צריכה לדעת שזה מעצבן אותה, הרי זה מה שהיא עושה. היא חוקרת את כל הרגשות של הנער, אז היא אמורה לדעת את זה.
היא חזרה לחדר הבנות, אך הפעם מקיפה את עצמה בשמיכה. ונותנת לכרית להיות רטובה.