פנימיית ארגון. פרק 17."ג'ק"

היום הקודם לא נגמר בשלום. הוא וסאם ישבו באותו חדר כשהיועצת מביטה בשניהם. ג'ק הרגיש לחוץ כל כך, הוא לא ידע על מה להסתכל. על סאם הוא לא הסתכל כל המפגש, הוא היה כועס עליו עד כדי כך שלא יכל להסתכל עליו. סאם, בכל זאת, חייך כל הזמן, וענה ליועצת בצורה הכי מלאכית שיכל להשקיע בה. משהו בו השתנה, חשב ג'ק. איך הוא יכל לחייך כשאין לו חברים? כשהוא עשה מעשה נוראי כל כך?
"ובזאת, אני רוצה להגיד סליחה לג'ק." הוא אמר בדקות האחרונות של הפגישה. ג'ק שיחק בידיו.
"זה יפה מאוד מצדך, סאם." אמרה היועצת בקול נעים ומלטף.
"אני מצטער על שהרסתי לך מערכת יחסים כל כך יפה עם נוי, תוכל לסלוח לי?" הוא חייך בנועם.
ג'ק לא ענה. הוא המשיך להשפיל את מבטו. היה קשה לו להאמין שהוא יושב ליד סאם באותו החדר.
"ג'ק?" היועצת שאלה.
"מה?" הוא עדיין לא הרים את מבטו.
"אתה יכול להרים את מבטך לשם שינוי? חבל שהרגשתי שאני חווה דיון רק עם סאם, שנפתח באמת. כל הקטע של המפגש הזה הוא לפתוח את הלב, לשפוך הכל החוצה. אתה רק מסתגר מאז שהתחלנו."
"הנה." הוא הרים את מבטו. כאב לו הגב מרוב שהתכופף, אך לא היה לו אכפת. היועצת חייכה בנועם, כאילו משימתה הושלמה.
"עכשיו תוכל לשפוך קצת?"
"לא באלי." הוא שוב השפיל את מבטו. היועצת נאנחה.
"קדימה, ג'ק. אני לא טורפת. אני אוכל אותך? לא."
"אבל הוא כן." היועצת הבינה למה הוא התכוון. סאם ישב בשקט, כמו תלמיד שרק רוצה ללמוד. זה עצבן את ג'ק כל כך, כמה צביעות בבן אדם?
"אתם רוצים שאצא?" סאם קם ממקומו.
"לא! שב."היועצת השיבה את סאם בכיסאו. "אנחנו רק רוצים להשלים. אתה עדיין לא סומך עליו, אבל לפחות תסלחו אחד לשני! אם לא יזוז שום דבר מהמפגש הזה, אני אתן לך עונש. רציתי לתת לך הזדמנות לכפר, כמו שסאם עשה, אך אתה שותק כל הזמן."
"מה עשיתי? על מה לכפר?" ג'ק הרים את מבטו. "הוא הפריד אותי מהחברה שלי, הוא האשם לכול! אני שונא אותו!" עדיין מבטו הצטלב ביועצת, כשסאם יושב לידו.
"הנה, נשפכת קצת."
"הנה, התעצבנתי הרבה."
"ג'ק, בבקשה. אתה לא רוצה לשים לזה סוף? אל תתן לכעסייך להשתלט עלייך. הוא אמר סליחה, כל מה שנשאר זה להתחבק."
"אייתו?" ג'ק וסאם שאלו יחדיו. ליועצת נראו ורידים במצח. היא לא נראתה כל כך רכה עכשיו. היא קמה על מקומה.
"אני ניסיתי בדרך הטובה. אתם רוצים עונש? הנה עונש! אתם הולכים לריתוק, לשבת ליד חדר המנהלת ולעשות שעורי בית! אתם הלכתם מכות רצחניות ויכולתי לגרש אותכם עכשיו! חשבתי שמגיעה לכם הזדמנות, אבל כנראה שלא. לכו מכאן, עכשיו." קולה היה זעום.
סאם וג'ק קמו ויצאו מהחדר. ג'ק שמח שכל זה סוף סוף נגמר. עדיף עונש של שיעורי בית, רק לא להיות אייתו באותו מקום.
ועכשיו הוא בכיתה, חושב על כל העניין. הוא הרגיש עם סאם קצת רע, כשבטעות הרים את מבטו אליו וראה את הצלקת שבאפו. זה הרגיש לו די רע, הוא בכל זאת יצא ללא פגע.
המורה ללשון כתבה על הלוח וג'ק העתיק אחריה. הוא לא הפסיק למחוק את המילים שהתבלבל בהן. במקום לכתוב גוף זכר, הוא כתב מגיף מטומטם. זה אפילו לא היה קשור, אך איכשהו הוא כתב את זה.
למזלו, סאם לא היה בכיתתו. היו רק אנשים לא מוכרים בכיתתו. סוף סוף הזדמנות לשכוח מהכול. הוא תמיד נדבק לנוי ובקושי היו לו חברים גבריים. עכשיו, זאת הזדמנות חדשה.
היה איזה ילד שמצא חן בעיניו, ילד בשם טום. הוא היה רזה, עם כובע צמרירי, שיער שחור עם פוני ועיניים כחולות. הוא לבש ג'ינס עם חולצת טריקו.
הם לא ממש דיברו, אבל טום תמיד חייך בשובבות כזאת. זה סקרן את ג'ק, הוא לא אהב את האנשים המלאכים. הם נראו לו מזויפים.
הייתה גם איזה ילדה יפה שהוא חיבב, עם שיער בלונדיני עם תלתלים וקצת שמנמנות בבטן. זה היה חמוד בשביל ג'ק. עיניה היו ירקות, כמו עלה של פרח. היא תמיד התאפרה, למרות שהיא הייתה יפה ממילא. נדף ממנה ריח לימון, בושם שג'ק לא הכיר. קראו לה לימור.
היו לו עוד כמה ידידים בכיתה, אבל הוא לא ממש התייחס אליהם במיוחד. הוא תמיד היה עקשן, רואה רק מטרה אחת. כך גם בחבריו, הוא עם אחד קבוע עד שמחליף אותו קבוע אחר. אולי היו לו המון חברות, אבל הן לא עניינו אותו במיוחד כמו לימור וטום. הוא עדיין מסתכל על נוי במסדרון ולפעמיים מבטיהם מצטלבים. אך היא ישר משפילה את מבטה ונראה שמנסה לשכוח שראתה אותו בכלל. ג'ק מתגעגע אליה המון, אבל היא אליו?
בהפסקה הוא התקרב אל לימור. הוא שאל אותה את מה שתמיד שאל בנות,
"ראית אולי את העט שלי בסביבה?"
"לא." היא השיבה. קולה היה מלטף אך ביטחוני.
"טוב, לא נורא. גם ככה הוא עמד להתקלקל." הוא חייך לה, היא גיחכה.
"ככה אתה תמיד מתחיל עם בנות?" החיוך שלה היה מסנוור, עם שיניים לבנות ישרות.
"טוב, לא תמיד." הוא הודה,
"יופי שאתה אמתי לפחות. אבל אתה חמוד."
"גם את חמודה."
דממה מביכה השתררה. שניהם בהו אחד בשני, בלי מושג מה להגיד. בשביל ג'ק זה היה ממש מביך. מעניין כמה בשביל לימור.
"אז הנה הטלפון שלי,"היא אמרה לבסוף. היא הוציאה פתקית נייר עם מספר טלפון, כאילו זה תמיד היה מוכן בתיקה. "תתקשר אם תרצה לקבוע משהו." היא קרצה ויצאה מהכיתה.
כעת ג'ק היה היחיד שנשאר בכיתה. הוא בהה במספר טלפון שנתנה לו לימור ולאחר כמה שניות הוא דחס אותו לכיסו. הוא חייך לעצמו חיוך ניצחון ובזה יצא מהכיתה.