פנימיית ארגון- פרק 2. "נוי." (העלאה שנייה.)

***אני עושה לפי הרצף, זה אקראי.***
פרק 2:
נוי הביטה בחלון, חשבה על איך היא תתחיל את השנה. הבטחות עלו לה בראש והמון דברים היא חשבה להשאיר. היא תמיד אהבה את הפנימייה הזאת. אחת הפנימיות היקרות ביותר. רק בזכות אחיה המפורסם והמשורר, הצליחה נוי להפסיק לכעוס על הוריה, שהתגרשו וכך גרמו לה לנדוד כל חצי שבוע מבית לבית.
אך עכשיו, כשהיא בפנימייה, היא נשארת לשנה שלמה. והקטע הכי טוב פה- בשבת ובשישי, כשהיא חוזרת הביתה, הוריה מאוחדים רק בשבילה.
היא הסתובבה כששמעה דלת נפתחת.
ילדה עמדה מולה. היא נראתה בת 14-15, אך מוזנחת למדי. פנייה היו יפות אך הן היו מלוכלכות. נעליה היו קרועות, ושרוכיה גם. המכנס שלה היה משופשף ומעט קרוע. עיניה היו ירוקות והשיער היה בצבע חום-בלונדיני אסוף. גם לנוי היה גוון כזה בשיער. הן היו די דומות, אך נוי הייתה יותר גבוהה בקצת.
לנוי היה גם עיניים ירוקות, אך מה שהבדיל את נוי מהאחרת היה הבגדים הנקיים, הנעליים האפנתיות והעגיל בטבור. גם הפנים היו די שונות. אז בתכלס, הן היה שונות לחלוטין. רק גוון השיער וצבע העיניים היה דומה.
הילדה נראתה מבולבלת. היא הסתכלה סביב ושמה לב שנוי היא היחידה בחדר.
מיטות אפורות מסביב לכל החדר, כמה עם סולם, למקרה שאין מקום, (וכבר קרה המון פעמיים שלא היה מקום)ארונות ולוקרים. נוי חשבה שלוקרים עדיפים יותר בחוץ, אך אז היא שמה לב שכול הלוקרים נראים אותו דבר, אז כך שאפשר להתבלבל בקלות.
"אני.. חושבת שאהיה פה." הילדה שמולה אמרה ושמה את מזוודתה בצד.
"לא שמים את המזוודות כאן." נוי העירה בחיוך.
"אהה.. אז איפה?"
"רואים שאת חדשה. את אמורה להוציא את הבגדים מהמזוודה, לשים אותם בארון, לקחת את כל השאר למקום של המגירות. עדיין לא רשומים השמות, אז תכתבי מהר על מגירה אחת, לפני שכולן ייקחו ותצטרכי לעזוב את החדר." אמרה נוי במהירות.
טוב אני אסתדר. תודה." רטנה הילדה שמולה ועמדה ללכת לדרכה, אך נוי עצרה אותה במילותיה.
"איך קוראים לך?"
"רז." היא אמרה בקצרה.
"מגניב. לי קוראים נוי." היא חייכה וחיבקה את רז בפתאומיות. רז קצת נרתעה מזה, אך היא לבסוף חייכה חזרה חיוך עקום וניגשה למגירות. "את רוצה עזרה במזוודות?" הוסיפה נוי.
"לא.. תודה."
"על לא דבר." השיבה נוי. היא חזרה להביט בחלונה, תוהה עם מי עוד היא תיפגש.
רז הייתה נראית סבבה, אך היא פחדה שרז תיראה את העושר שלה ותתחיל לחשוב שהיא עוד אחת מהסנוביות האלה.
נפתחה הדלת שוב. ראשן של רז ונוי הסתובבו.
הפעם נער עמד בדלת. הוא היה שחום, עם עיניים כחולות. שיערו היה פרוע בצבע חום כהה. הוא היה שרירי, אך לא יותר מדי.
נוי קפצה מהתרגשות. היא חיבקה אותו ונישקה אותו. רז רק חייכה במבוכה.
"התגעגעתי אלייך.." אמר הבחור שמולה.
"גם אני אליך." חייכה נוי בשמחה.
"אני לא קשורה.." התערבה רז ועמדה ללכת מהחדר. אך נוי עצרה אותה.
"אוי, סליחה, שכחתי להציג אותה. רז, ג'ק, רז, ג'ק." נוי צחקקה מאושר.
ג'ק חייך אל רז ורז חייכה אליו.
"טוב, בכל מקרה אני הולכת." אמרה רז.
"אבל הוא עומד ללכת, גם ככה אסור לבן להיות בחדר הבנות." נוי עצרה אותה והביטה בג'ק.
"צודקת. אני רק רציתי לחבק אותך. כל כך התגעגעתי. יש לך ריח כל כך טוב, דרך אגב."הוא רחרח אותה. זה לא היה מוזר, זה היה חמוד. ככה לפחות נוי הרגישה. רז רק משכה באפה בהתעצבנות.
"תודה." הסמיקה נוי. "זה בושם חדש שקניתי."
"טוב, אני חושב שעומדים לבקר בחדר שלנו, עוד מעט בא גל של אנשים. נהייה ביחד בהפסקות הלימודים." הוא נישק אותה פעם אחרונה ועזב את החדר.
"נכון שהוא כזה חמוד?" נוי הפנתה את מבטה לרז, שנראתה די מובכת מכל העניין.
"בטח.." רז הנהנה וניגשה למזוודה שהתחילה לפרק.
לאחר כמה דקות של שתיקה ארוכה, שוב הדלת נפתחה. הפעם זה לא היה מישהו אחד, זה היה שלושה אנשים יחדיו.
אחת הייתה נראית קצת מוזר, עם שיער חום כהה, ארוך וחלק. היה לה פס אדום ודק בשיער. עיניה גם היו כחולות. היא מלמלה כל מיני דברים שאי אפשר היה להבין. אך היא ניגשה לרז ולא לנוי, שהתאפקה לא להעליב מזה. היא רגילה שאנשים נגשים אליה.
אחת הייתה עם שיער אסוף ,אשר מעט פרוע ומתולתל בקצוות. היו לה עיניים חומות כהות שנוטים לחשוב לשחורות והיה לה עור חום כשוקו. גובה ממוצע, לא בדיוק מסוג הבנות שכשהן עוברות ברחוב בנים מפנים ראש רק כדי לבהות בהן אבל יפה בדרכה שלה, הולכת מעט שפוף כאילו אינה רוצה שיבחינו בה.
היא רק השפילה את מבטה והתחילה לפרק במהירות את המזוודה.
השלישית והאחרונה הייתה ג'ינג'ית, עם נמשים. עיניה היו ירוקות ונמשים הודגשו על לחייה. העור הבהיר שלה היה דומה לצבע העור של הראשונה, עם הפס האדום בשיער.
ככה הכול התערבב, חמישה בנות היו בחדר, קצת מאוד בניגוד לחדרים האחרים, שהיו מלאים בנשים. קצת הפריע לנוי שהיא התערבבה עם פחות אנשים, במיוחד שעכשיו יהיה ממש קשה לעזוב, כי היא כבר רשמה את שמה על המגירה ופרקה את מזוודתה. היא תמיד רצתה להיות במקום הומה, מלא הזדמניות, אך לא היה ניראה שזה יקרה. כל הנשים בחדרה היו נראות מופנמות למדי, היא חשבה שאף אחת לא תפנה אליה אם היא לא תפנה קודם.