פנימיית ארגון. פרק 6. "רו."

פרק 6:
הרגשות הכי אומללות בעולם עכשיו עברו בראשה של רו. היה ניראה שהיא שקועה בספר, אבל היא שקעה במחשבותיה. היא תמיד הסתירה זאת ולא פלטה מילה, רק כדי שלא ישמעו את הקול הצרוד שלה ויתחילו להסיק שהיא עומדת לבכות. היא לא עמדה לבכות, אבל תמיד כשהיה מדברת הדמעות היו באות מעצמן. היא שנאה את זה.
הספר שלה בעיקר דיבר על פסיכולוגיה ודברים מהראש. לרוב הספרים שלה היו למבוגרים, כי היא אף פעם לא אהבה את כל הפנטזיה וכול השטויות האלה. זה אף פעם לא הגיוני ואין לזה שום הוכחה. אז מה הקטע של זה? מה המסר של כל הסיפור?
אך עכשיו הספר לא עניין אותה במיוחד. היא רק חשבה איך שוב היא תהיי בודדה. יופי, היא הייתה בכיתה שכמעט לא מכירים אותה, התחלה חדשה. אבל אף אחד לא פנה אליה בכלל. לאחר הצלצול בבת אחת כולם התקבצו לקבוצות ולרו לא היה איפה להידחס ביניהם. וגם הקטע של הספר ביד לא ממש משך אנשים.
היא מצאה מישהי ג'ינג'ית שישבה לגמרי לבדה ואמרה לעצמה, יופי הזדמנות. אך ברור שלאחר דקה של חצי דיבורים תבוא חבורת הבנות מכיתתה ותתחיל להשתלט על אמבר, חברתה הג'ינג'ית. אמבר נראתה מתלהבת מזה שיש לה סוף סוף חברה מהעם שלה, הצרפתי ורו התחילה לדחות את המחשבה שאי פעם הן יהיו החברות הכי טובות.
עכשיו היא בחדר, עושה כאילו היא מדפדפת בספר שלה. היא כמעט כל הזמן הרימה מבטים לבנות שבחדר, שחלק מהן מפטפטות וחלק מהן עדיין מפרקות את המזוודות. אף אחד לא שם לב אליה, היא הייתה בטוחה שכולם חושבים שהיא לא רוצה חברים, כי היא לא מתקרבת לאף אחד.
טעות! ישר חשבה רו. רק בגלל שהיא עמוקה זה לא אומר שהיא לא רוצה חברים.
זה מה שעיקר עצבן אותה. ששופטים אותה כל כך מהר. החלפתם אייתה מילה? אז אין לכם זכות לשפוט אותה.
היא סיימה לפרק את המזוודות ממזמן, היא עשתה את זה מיד כשנכנסה לפנימייה. אז היא הכניסה את הספר למזוודה והחליטה לעשות צעד. צעד חברתי.
היא ניגשה לאלה שבלטו בעין שלה, לרז ולאורלן. אחת פירקה מזוודות ואחת דיברה לעצמה בצרפתית. שתיהן ישבו אחת ליד השנייה, במיטה של רז. הן הרימו את מבטן כשרו ניגשה אליהן.
"היי.. אני חושבת שעדיין לא עשינו הכירות. אני רו."
"כן, כבר ראינו אותך בכיתה." חייכה אורלן.
"אהה." רו לא ידעה ממש מה להגיד. זה היה מביך והיא לא ידעה איך להתחמק מזה. "אני די חדשה כאן," זה שקר זאת השנה השנייה שלה, אבל היא הייתה חייבת למצוא משהו, "אז אולי תעשו לי סיור קטן?"
"בסדר!" אורלן אמרה במהירות. היא קמה ממיטתה של רז וסימנה לרז לבוא. רז הביטה בהן באדישות.
"טוב.. נו." היא רטנה.
שלושתן הלכו במסדרון ואורלן דיברה הרבה, על החדרים הכיתות וחדר האוכל. היא דיברה בכזאת התלהבות. רו חשבה, אפשר לחשוב זה כולה פנימייה.
רז רק שתקה כמעט כל הזמן. היה ניראה שהיא לא מתעניינת בזה כל כך. אולי רו נראית משעממת?
"אז- אני חושבת שזהו. בערך. זאת כל הקומה השלישית! או השנייה." אורלן התחילה קצת להתבלבל.
"תודה על הסיור!" אמרה רו. "עכשיו אני מכירה קצת יותר את הפנימייה."
לפתע מישהי מוכרת עברה במסדרון. זאת הייתה החברה לשעבר של רו. היה כל כך יפה, אבל תמיד היה קורה שחברה אחרת צצה ולוקחת את מקומה. זה היה כזה מתסכל.
השיער החום שלה היה חלק, עיניה היו ירוקות והיא לבשה כובע בצבע ורוד. היא חיבקה את רו בהתלהבות.
"וואי- כמה זמן לא ראיתי אותך!" אורלן ורז החליפו מבטים בחשד.
"גם אני התגעגעתי אלייך!"
"חשבתי שאת לא רצית לחזור יותר לפנימייה." לפתע חברתה לשעבר אמרה.
"אה.." רו גירדה בשערה. "אני אף פעם לא הייתי בפנימייה. זאת הפעם הראשונה שלי. נראה לי שהתבלבלת."
"לא, אני זוכרת בפירוש שאת היית פה!"היא התעקשה.
"אני לא! את בטח מתבלבלת עם החברה הכי טובה החדשה שלך." רו אמרה וכך הסתיימה השיחה. כנראה שחברתה לשעבר הבינה ושתקה.
"הכול בסדר?" שאלה אורלן.
"כן, אם יש משהו לספר תגידי." רז הוסיפה.
"לא, אין לי כלום. סתם חברה לשעבר." ניסתה רו לחייך, מה שלא הצליח. יצא לה חיוך עקום מביך.
שלושתן עברו במסדרון ולפתע הן ראו דבר מוזר ביותר.
ג'ק. עם.. בחורה בלונדינית תמימה? איפה נוי?