פנימיית ארגון. פרק 9. "סאם."

** האמת ששלושה תגובות זה ממש קצת, אבל החלטתי לתת הזדמנות. אם נתחשב שבסיפור הקודם היה חמש, בסיפור הקודם קודם היה 6. קריאה נעימה!**
סאם הלך לשירותי הבנים ברוגז. הוא הביט במראה וראה כמה פצעים הכתימו את פניו. הוא הזעיף פנים.
הוא ציפה שכל המעריצים שלו יבואו בריצה לשירותים, אך אף אחד לא בא. הייתה דממה מדאיגה.
סאם הביט סביב, הוא ניסה להבין למה אף אחד לא בא. לא יכול להיות שבאמת האמינו שהוא הפיץ את השמועה.
טוב, כן, זה היה נכון. אבל הוא אף פעם לא האמין שיאמינו לאחרים ולא לו. כל יום הוא מרח קרם בפנים, פן בשיער, בגדים מסודרים ונקיים, בגדים מותגים ובשביל מה? כדי שפתאום יאבדו את האמון בו? זה הכעיס.
הוא המשיך להביט במראה בכעס, כאילו היא אשמה. אולי הפצעים שלו מראים שהוא לא חזק יותר? בגלל זה כולם נעלמו? כי הפצעים שלו הסתירו את היופי שלו? כן, זה ממש הגיוני.
הוא לקח איפור וניסה לכסות את כל הפצעים שלכלכו את פניו היפות. הוא הבריש את השיער ופרע אותו קצת, אחר כך הוא ניסה לשים פלסטרים שקופים, שלא יראו שהוא פצוע. ממש כאב לו, אך הוא ניסה להתעלם. הוא חזר למסדרון הומה האנשים ואף אחד לא פנה אליו. עכשיו כשהוא התייפה הם לא באים? הוא הרגיש מבולבל לגמרי. היו כמה שהביטו בו, אך זה היו רק מבטי בוז. לא.. זה לא יכול להיות. סאם חשב, הוא נלחץ בטירוף. שונאים אותי? הוא שאל את עצמו. הלחץ הסתובב סביבו. עכשיו כולם שונאים אותו, כולם מאמינים שהוא גרם לכל המהומה הזאת, שמאחורי היופי מסתתרת המפלצת. אבל זה לא נכון! סאם הוא מלאך. למה תמיד מקובלים צריכים להיות הכי רעים שיש? זה לא הופר.
הוא חזר לחדרו. כולם התחילו להתלחש כשנכנס, כאילו הוא מדור רכילות. זה הרגיש לו כל כך רע. הוא פנה לאחד מאלה שתמיד דיברו אייתו, למרות שציפה שהוא יפנה אליו.
"מה קורה פה?" סאם שאל.
"מה זאת אומרת מה קורה פה? אתה מגעיל, בן אדם. גרמת לזוג להיפרד. רק בגלל קטע הזריקות שלך."
"מי נפרד? נוי וג'ק ביחד לא?" הוא הרגיש מבולבל מתמיד.
"הם נפרדו, נוי אומרת שג'ק ילדותי וקנאי, ג'ק אומר שנוי לא יודעת להודות בטעויות שלה. אבל כולם יודעים שזה בגללך."
"אולי.." לסאם לא היה מה להגיד."למה.."
"תפסיק כבר עם השקרים, אף אחד לא מאמין לך."
"אבל באמת לא עשיתי כלום! לא אשמתי שהם נפרדו!"
"ועוד אתה מוריד ממך את האשמה? אני מצטער על כל הזמן שהערצתי אותך. היית כמו הדוגמה לזה שגם אני יכול להיות טוב, שגם אני יכול להיות כמוך. אבל עכשיו אני רק רוצה להתרחק ממך." הנער התרחק מסאם, שהרגיש אומלל.
הוא הביט לכולם וכולם רק המשיכו להתלחש. ג'ק ישב על מיטתו, כועס מתמיד. הוא לא בכה, אך פניו היו זעופות. התלמידים הביטו בסאם בזלזול, בבוז. הוא הרגיש שמפלילים אותו על כלום. הוא גרם לריב בין ג'ק לנוי? נכון, הוא הפיץ את השמועה המטופשת, אבל.. לסאם לא היה תירוץ. הוא רק השפיל את מבטו וניסה לחשוב.
לא.. רק לא לבכות. חשב לעצמו סאם. אך כשנזכר בזה הדמעות באו מעצמן. מי ידע שהוא כזה רגיש?
הוא ברח לשירותי הבנים, לפני שמישהו יראה אותו. מספיק שחושבים שהוא האדם הכי גרוע בעולם, עכשיו יחשבו שהוא בכיין.
לפתע מישהו נכנס לחדר השירותים. הוא לא נכנס לתא עצמו, של סאם, אך שמעו את צעדותיו. סאם מיהר לנעול את השירותים. שלא יכנסו בטעות.
"סאם, אני מזהה אותך לפי הנעלים היקרות שלך." אמר הקול. הוא היה דומה לנוי בצורה מפליאה, אך בת לא יכולה להיכנס. "נו קדימה, אני לא יכולה להיות פה. אל תשתוק עכשיו."
"נו לכי. איך את יכולה בכלל לדבר איתי אחרי מה שעשיתי לך?" שאל סאם בקול צרוד.
"אתה.." היא עמדה לדבר, אך היא נעצרה."אוי, אני חייבת ללכת. גילו שאני פה." היא אמרה ושמעו את צעדותיה רחוקים.
הוא ניחש שאיזה בן נכנס, והיא לא יכולה לדבר על זה ככה מולו. סאם יצא מהשירותים. הוא ראה עוד נער זר, שהעריץ אותו, למרות שסאם לא זכר את שמו אפילו.
"אתה בוכה?" הנער שאל. סאם מיהר להשפיל את מבטו.
"תשתוק ומהר. אני לא בוכה ולא כלום. בטח עכשיו תלך להפיץ את כל הדמעות הדמיוניות האלה בחדר הבנים."
"אבל.."
"נו, לך כבר! למה אתה מחכה?" סאם שאל בכעס ויצא מהחדר.