פראיירית עד הסוף

עכשיו שחשפתי את הזהות שלי אני מרגישה טיפה לא בנוח להשאיר את הסיפור הזה כי הוא יותר מדי מפרט… אבל אני לא אמחק אותו כי הוא היה נקודה מכריעה בחיים שלי. נסתפק בחלק האחרון:

אבל תמיד טוב בסוף. תמיד תמיד טוב. וזה נכון.
והדמעות הופכות לחיוך, והרטיבות לצחוק.
כי אני כזו פראיירית למזלי.
אם רק היו יודעים כמה אני מקריבה לקבלת אמון מהם. בעוד שאחרים היו מוותרים מזמן. אם כך היו מבינים שאולי כלפי חוץ אני אחרת ולא מראה תמיד את רגשותיי. אם היו פותחים את כל השיחות שלי עם חברות ואפילו איתו- היו אולי קולטים סופסוף עד כמה אני תופסת מהם.
אולי.
ואולי היו ממשיכים להתייחס אליי ככה. כי הם ידעו שזה משפיע.
אבל תמיד טוב בסוף, ועד שהוא יגיע- אמשיך להיות פראיירית.