פרולוג – אנני

"את בטוחה בך, נערתי?" שאל הסב הזקן הנכדה הנמרצת שלו. היא הנהנה במהירות, כך שהסב דמיין לעצמו שעוד רגע יתנתק ראשה מצווארה. היא נגעל מעצמו, איך יכול איש מבוגר ולמוד סבל כמוהו להתנהג בצורה נראית כמו זה. נכדתו אינה אשמה במה שעשה אביה. "את מודעת לכך שאת אינני נכדתי, ואין צורך בכך שתבקשי ממני רשות, אנני". אמר הסב בקול רגוע, אבל הוא ידע שזהו סתם מעשה חסר תועלת ושרק יעציב את אנני. הוא רצה לדפוק את ראשו בקיר, שוב הוא שוכח שהיא איננה אביה. דמעות עלו בעיניה, והיא ראתה את סבה מביט בה בעיניים חסרות רגש. "אתה, אתה, חייב להזכיר אותם כל הזמן?" היא שאלה בקול בוכה, היא הביט בו, בעטה בתיקה החוצה מהחדר. הסב התיישב ליד החלון, והביט החוצה. הוא ראה את חברות הנערים והנערות עומדים בחצר, מחכים לאנני נכדתו. הוא עצר את עצמו. היא איננה הנכדה שלו, הוריה גרמו לכך, והם ידוע שזה מה שיקרה אם הם ימשיכו להתנהג כך, לתמוך בהם. הוא איננו אמר את זה בקול, אך הוא הרגיש בראשו את ההד של המילה האחרונה, הם.
כאשר הוא הביט שוב בחלון, הוא ראה את אנני נשענת על כתפו של נער מסויים, הוא זיהה אותו במעורפל כחברה הטוב ביותר. הוא לא הבין במה כוונתה, האם הוא חבר שלה או שהוא ידיד? הסב הביט בה, ונד בראשו בעייפות, כמה שהנוער של זמנו היה שונה מהם. הוא ניסה לשכוח את הכול, ולחיות בחייהם של הנוער של העידן הטכנולוגי, אבל הוא ידע שהוא לעולם לא ישכח את תקופתו, בו הוא היה חי בכפר, ולא בבית רב קומות בקומה השניה, שבו הוא התרוצץ עם חבריו ואחיו בין הלול לרפת, ולא ישב מול החלון ונזכר בימים ההם, או ישב מול המחשב וחיפש תמונות ישנות שלו. הוא הביט שוב מהחלון בעייפות, לימוזינה ארוכה הגיעה לעבר חצר ביתו, והנערים דיברו בקול רם כל כך, עד שאפילו מעבר לחלון הסגור שמעו אותם. הוא הניד בראשו בעייפות ונתן לו לשקוע בתוך הכרית התפוחה שהייתה מונחת לידו על הספה.