פריקה-כי גם לי אין חיים דבש

אף פעם לא הייתי ילדה בודדה.
אבל זה היה על חשבוני…
ילדים היו צוחקים עלי והייתי זורמת,מנסה לא להפגע.
היו אומרים לי מכוערת הייתי צוחקת…
היו אומרים לי זונה הייתי צוחקת…
נסחפתי,הייתי אומרת אני זונה גאה והיו ממשיכים לצחוק עלי.
לאט לאט התחילו לדבר עלי מאחורי הגב,להגיד שאני מטומטמת…
ואז רבתי עם החברה הכי טובה שלי,באותו רגע כולם עזבו אותי,כולם התחילו לשנוא אותי,כל הצחוקים הלכו לפח…
אמרו לי "אני לא רוצה קשר עם ילדה כמוך" , "את משפיעה עלי לרעה" וכאלה.
הייתי לבד,תמיד לבד,רציתי לבכות.
אבל סימנו אותי כילדה בלי רגשות שאף פעם לא בוכה,אז למה שאני אבכה? זה לא יהיה מוזר?
כשכולם דיברו וצחקו,אני התבודדתי…
בסוף נשבר לי, אז מה עשיתי?
הלכתי לערסית של הכיתה,זאת שמציקה לכולם וניסיתי להתחבר אליה כי רק היא תסכים להסתובב איתי.
וצדקתי,היא הסכימה.
אבל היא התייחסה אלי ממש רע,היא הייתה מביאה לי כאפות כל הזמן וצוחקת עלי ואני ספגתי את זה.
ניסיתי להסתובב עם המקובלות,גם הן הסכימו אבל הרגשתי לא שייכת.
מה שלא עשיתי,תמיד הרגשתי לבד.
התקופה הזאת מזמן נגמרה,אבל המחשבות על זה עדיין תוקפות אותי.