פרפר

למילים יש כוח. למילים שלו בכלל. הנוף רץ בחלון – צהוב מדי, מדברי . היא ילדה של עיר. המילים רדפו אותה, הדמעות זלגו על פניה. הרים ועוד הרים , גוונים של צהוב. אדם שרע לו מגיע למקום בחיים שהוא יודע שהוא צריך לשתף. ידיה נקמצו, היא חיפשה מישהו לסמוך עליו. וזה כאב. על ההורים אין מה לדבר. הם חיים בעולם משלהם עם דאגות משלהם. כסף, אוכל, השכלה לילדים, בילויים..
אצבעותיה גיששו בעדינות עד שמצאו את הצלקות הישנות. הם לא הבינו. למה היא חותכת? הרי טוב לה. יש לה חברים טובים, ראש טוב , משפחה טובה ועתיד מזהיר לפניה.
לפעמים יש מילים בלב שנאבקות לצאת החוצה. היא נרתעה מעצמה. היא הלכה להוריה, לחבריה. היא חשה מותקפת. היא ברחה. אבל אין לאן לברוח. אם היה היינו בורחים כולם. ומי צריך אותם? את כולם. טוב לה לבד. נאבקת להיות היא עצמה. אבל מי היא? לאן היא נאבקת להגיע? והמבטים מפלחים אותה והליחשושים מחרישים אותה. מה היא עשתה? ומה תעשה עכשיו?
היא שבורה, כך החליטה. השיר באוזניה התחלף ואיתו כיוון מחשבותיה. היא מפחדת, היא ילדה , היא פזיזה. היא לא באמת יודעת לבחור. וכן אכפת לה. אחרת היא לא היתה משקרת.
לכולם. אצבעותיה חזרו מעצמן לצלקות. היא נזכרה איך הרגישה כשהלהב ריקד באצבעותיה הרועדות. מה היא ניסתה להוכיח? שהיא לא מושלמת? שרע לה? שיש יותר כואב מזה? היא נשברה. הנוף נעלם כשהאוטובוס נכנס למנהרה. היא זכרה היטב את היום שסיפרה לקרן. את ההקלה, עוד מישהו יודע. היא לא לבד. אבל קרן לא הבינה. אבל היא ניסתה. וזה הספיק. ובפעם השניה כשהלהב חברה לעור היא הלכה לחבר הכי טוב שלה – גוגל. 'פרוייקט פרפר' קפצו אליה המילים, חסרות כל משמעות. אז היא לא ניחשה כמה זה ישפיע על חייה. היא שחררה את הצלקות. הן היו מאחוריה, ישנות כל כך.
מה קרה? שאלה חברתה לידה והושיטה לה יד עם צלקות משלה "שיר עצוב" מלמלה וחייכה אליה ובראשה התעופפו פרפרים..