צלע שלישית

זה כזה מעצבן להרגיש לא שייכת,להרגיש לא במקום.
לפעמים זה כיף כמה אנשים כולם צוחקים ומחייכים אבל לפעמים זה גם קשה ולפעמים זה אפילו בלתי נסבל.
זה לא כיף להיות עוד אחת זאתי שמספרים לה הכל אבל לא עד הסוף זה לא כיף לגלות אחרונה שמשהו קורה.
אתה יכול לחיות עם זה אפילו לפעמים להנות מזה אבל לפעמים אתה לא רוצה להיות זה שמוסיף אלא חלק ממשהו,משהו קטן אבל גם זה נחשב לא?
אתה יכול לדבר לאנשים ולהגיד שהכל בסדר ואפילו לחייך אבל בתכלס כולנו יודעים שזה לא נעים לך ושאתה כן רוצה לספר להם אבל אתה לא בטוח שהם ישמעו אותך גם אם יקשיבו לך אבל לפעמים רק לדבר זה כבר משהו.
אתה רוצה לפעמים את הפרטיות שלך ואת השקט שלך אבל לפעמים אתה רוצה להרגיש כאילו שאתה מרכז העולם שאתה הבן אדם שכולם כל הזמן דואגים לו ולא רק כשהוא מראה שיש סיבה.
לפעמים פשוט באלך לצעוק לעולם שגם לך זה לפעמים נמאס ושגם אתה לפעמים מקנא ולפעמים אפילו מאוד.
באלך לקום יום אחד בבוקר ולחייך כי יש סיבה ולא רק כי כולם אומרים לך שהחיים יפים גם אם זה נכון וללכת לישון בדיוק אם אותו חיוך כי היום הוכיח את עצמו כשווה.
לפעמים באלך שפשוט יאהבו אותך בדיוק כפי שאתה למרות כל המינוסים שלך גם אם יש הרבה מהם.
אתה פשוט רוצה להרגיש שייך ושווה למרות כל ההבדלים.