צלקת שנשארת לעולמים

צעדתי לכיוונה כדי לנחם אותה, אבדה כזאת לא מתרחשת כל יום.
ליבי דפק על 120 ידעתי שעוד רגע והיא תשמע אותו.
אני יודע שאני צריך לבכות לרצות למות,אבל זה לא בא אני עדין לא מאמין שהוא עזב.
"אל תדאגי אמא הכל יהיה בסדר" ניסיתי להשמע מעודד והתקופפתי לאמי כדי לנגב את דימעותיה.
"דווקא הוא? דווקא טום? הוא היה מוכשר ומופלא, הוא היה הילד שלי,מדהים שהכל בגלל מלחמה". היא אמרה לי וראיתי בעיניה שכואב לה.
זה התחיל כשישבנו בבית כל המשפחה וצפינו בחדשות, "שוב מלחמה? לא נמאס להם מכל השטויות האלה?" אבא אמר והעביר ערוץ.
כמה שעות לאחר מיכן טום צילצל והודיע כי הוא לא יוצא לשבת, "אנחנו בכוננות כל הזמן" אמא צותתה אותו והרגשתי בקולה שהיא מלאה אכזבה.
הייתה דפיקה בדלת, עוד לא יצאה שבת מוזר.
שלושה קצינים נכנסו אחד אחרי השני ועל פניהם חיוך עצוב,הבנתי לבד, לא הייתי צריך יותר מזה כדי להבין.
יום אחרי שדיברנו איתו יום!
לא הייתי מאמין בחיים שזה יקרה לי, הלב שלי שבור,ולא מאהבה.
זאת צלקת לכל החיים,זאת שריטה שגם אם תתחנן היא לא תעבור.
איך זה שאנשים אחרים שקוראים לעצמם המנהיגים שלנו רבים ואנחנו משלמים את המחיר, אנחנו מאבדים את היקר לנו מכל.
ולמה?
בגלל מלחמה?
אני יודע שאי אפשר למנוע את זה אבל זה עדין כואב…
אז הנה אני מוצא את עצמי עומד וצועק לך למה? למה עזבת אותי? מה עשיתי לך שזה מגיע לי?
ה' קח אותי רק לא אותו…
הצער של אמי אינו שווה דבר קח אותי במקומו.
אבל אני מאמין במשפט שה' לוקח את הטובים ביותר..