קולה של אנסטסיה – פרק ראשון חלק א' מוקדש לגזר

טוב אז הנה אני מתחילה את הסיפור!
אני יודעת שזה לא סיפור על וואנדי ולכן הוא יקבל פחות תגובות, אבל בכל זאת אני מעלה…
בבקשה תראו לי שאני טועה..

– – 1 – –

המסדרון היה חשוך, האפלה שצנחה על הקרקע מעבר לחלון פתחה את עיניה וגרמה למחשבותיה להסתנוור, אותו המשפט שנח על שפתיה כבר שלושה ימים עדיין צרב אותן, חזה נפער בכוח ובער, ריאותיה לא זעו והיא הרגישה נודדת מרגל אחת לשנייה, עומדת ליפול על הרצפה ללא ניע ולהישאר שם, מובסת בחשכה.
בל התהלך לצידה, שתיים אחרי שתיים וזנבו קשקש במרץ. הוא שלשל את לשונו החיוורת מחוץ לפיו והתהלך עם ראש מורם במסדרון הארוך המוביל מחדרם של הורי לחדרה שלה.
'אני לא מאמינה שעשיתי את זה, שבאמת אמרתי להם את זה', חשבה לעצמה ועיוותה את פניה בדאגה וחרדה, המשפט הארור שקבע את המשך חייה וגורלה כבר נאמר, אין דרך להחזיר את הדברים לאחור והכול נגמר. הכול פשוט – נגמר.
"הוי, אנה…" "כמה חבל…" "למה לך לעשות זאת לעצמך?" הקולות של הוריה ואחיה הגדול שבו ודיברו אליה, ואמה אפילו התייפחה קלות.
"אל – תפריעי לי עכשיו." מלמלה, כעבור שניות ספורות שמעה את אביה צועק; "שלא תעזי!", אך היא כבר לא רצתה יותר להקשיב לאף אחד.
"ואתה – אל תגיד לי מה לעשות…" אמרה שנית, הפעם בקול רם יותר ולא הסתכלה אחורה.
אבל עכשיו, אחיה עצר בעדה.
היא הרגישה תקועה במקום, ומיד הבינה שאלה הכוחות שאחיה פיתח בימים האחרונים שמונעים בעדה להתקדם לחדרה. לגמור את הסיוט הזה.
"תעיף ממני את הטלקינזיס שלך! רוס! תוריד!" היא צעקה בחוזקה, אך רוס רק הרים אותה באוויר, גבוה יותר, עד שראשה כמעט התנגש בתקרת האבן הגבוהה של ביתם.
"תבטיחי לי שאת לא עושה את זה. למעני," הוא ניסה לשכנע אותה לא לקבוע את גורלה, לא למחוק את שמה מהעולם.
"תגידי לי שאת לא הולכת לשום מקום ואני אוריד אותך." הוא סיים את המשפט, אך השאיר אותה מעופפת וצמודה לקיר המסויד בצבע שמנת, שארך שלושה מטרים תמימים עד שהגיע לתקרה.
"קודם תוריד אותי ואז נדבר." היא יקרה לעברו, הוא נאנח אנחת ייאוש קלילה והוריד אותה לרצפה המרוצפת בלבן כשלג, הסתכל בעיניה וחיכה שתגיד משהו. רעמים התחילו להשמיע את קולם מעבר לחלונות.
"נו… תגידי את זה כבר…" הוא מלמל לעצמו, אך גם אנה שמעה את קולו וחיוך זעיר בצבץ על שפתיה הרפות והצרות.
"כלבלב, אולי תשכנע אותה להישאר פה? בבקשה?" הוא שאל בעצב וליטף את פרוותו של בל, שזנבו דמם בשנייה שנגעה ידו של רוס בגבו מכוסה השער, אנה פנתה לבל ואחזה אותו בשתי כפות ידיה, הרימה אותו לחיקה ואימצה אותו לחזה ככל שיכלה.
"למה אתה אפילו מנסה? הרי אחרי מה שאמרתי להם, אימא ואבא כבר לא יסכימו לסלוח לי, הם עושים את עצמם עצובים כדי שאני אתחרט על מה שאמרתי ואז הם יכעסו עליי. כבר קלטתי אותם, ונמאס לי מהם." אנה השיבה אחרי מספר שניות שהרעם פילח את אוזניהם של השלושה.
שקט השתרר במסדרון הארוך.
"אני הולכת. בל – קדימה." היא יקרה ביובש, אך הפעם לא הכוחות של רוס הם אלה שעצרו אותה, אלא ידו השרירית והשזופה.
'למה הוא עושה את זה? הוא לא קולט שאני עוזבת – אם הוא רוצה או לא רוצה? מה יש לו?' היא חשבה לעצמה בזעף וניסתה להשתחרר ולהמשיך בדרכה, אך ידו של אחיה לא הרפתה מזרועה הבהירה.
"אם את הולכת, אני בא איתך. את לא עוזבת בלעדיי." רוס פלט באומץ, אך שנייה לאחר מכן ניכר בעיניו שהוא מצטער שהודה באמת.
"טוב, רק קח בחשבון… הולך להיות כיף." אמרה אנה בפרצוף מרוצה.

מחכה לתגובות שלכם 3>