קולה של אנסטסיה – פרק ראשון חלק ב'

פרק שני… מי שרוצה להיזכר מה כבר קרה שיחזור לפרק ראשון.. ועכשיו ירד לי המצברוח בגלל מ-י-ש-ה-י שעצבנה אותי… והיא פה… אז אני מתחילה כדי לעודד את עצמי…

למחרת בבוקר התעוררה אנה בשדה ירוק, פרחים בכל צבע קיים פרחו ונראו בכל עבר, היא הרגישה משהו רטוב על ידה, הביטה הצידה והבחינה בבל, פרוותו רטובה ונוטפת מים, הוא ליקק את ידה וגרם לצחוק עצור לצאת מפיה, מה שהיה קורה לעתים נדירות בלבד.
"בוקר טוב לזעפנית הנרדמת!" רוס הופיע מולה כשחיוך על פניו, עיניו היו נינוחות מהשינה בדיוק כמו אלה שלה וחולצתו הייתה אחוזה באגרופו.
צחוק קצר השתחרר מפיו והפך לצחוק מתגלגל וארוך, ובמעשה שלא היה אופייני לה כלל, פרצה אני בצחוק והצטרפה לאחיה. אפילו על פניו של בל היה אפשר לראות חיוך זעיר.
ברגע ששמע רוס את קול הצחוק של אחותו הקטנה השתעל קלות, נשם כמה נשימות עמוקות והסתכל עליה במבט פעור ומופתע.
"מה? עברתי על ע-ו-ד חוק?" אמרה בהלצה, החיוך מיד חזר לפניו של רוס כשהבין שאחותו לא ניסתה להרגו אותו, אלא רק צחקה והוא התיישב לידה על הדשא הרך ונשען בגבו על דלת הטנדר שלקחו אתמול כדי להגיע כמה שיותר רחוק מהבית.
"אז…-" הוא שאל את אנה בזמן שהביט מסביבם. איש לא נראה באזור, אך הוא בכל זאת נראה מטופח להפליא.
"יש לך מושג איפה אנחנו?" הוא שאל והפעם ריכז את במטו בפניה מכוסים הנמשים של אנה. היא הסיטה את שערה הג'ינג'י לאחור ואחזה אותו באגרופה, ואז שחררה אותו ונתנה לו להחליק על כתפיה עד לאמצע גבה.
"אפילו לא שמץ." היא אמרה בחיוך קל, והרגישה באמת טוב עם עצמה זה כמה חודשים.