קטע קצר המתייחס לסיפור "שמנה!" של המחברת: א.א
עד כמה שנאמר לעצמנו שהם סתם מגזימים,
אי אפשר להחליט על הרגשות שלהם.
אנשים לא מודעים לגודל המכה,
עד כמה שזה כואב,
עד שהם עצמם חווים את זה.
מגלים את הצריבות על העור כשמסתכלים עליהם כמו יצורים.
טעויות. פגים.
ואז, גם הם מרגישים לא רצויים.
דחויים.
מגעילים.
והם מתחילים לשנוא את עצמם כמו שאתם שונאים אותם.
שנאה מהנשמה.
אוטיסטים, מכוערים, יפים, רעים, טובים, עשירים, עניים, מקובלים.
בכולם נועצים מבטים, מגלגלים עיניים, מפנטזים, צוחקים, מלגלגים, מתלחששים.
מסתכלים על כולנו, מוצאים אותנו ומתייגים אותנו בקטלוג מזויף.
קטלוג פוגעני שנועד להפריד בין הטובים לפחות טובים.
קטלוג שהמציאו כדי לפגוע ולהרוס.
להשמיד אדם כשהוא אדם, להרוס אותו מבפנים עד שהוא קורס אל תוך עצמו.
את כולנו שונאים, אוהבים, כועסים, דואגים, שמחים, עצובים…
כולנו מרגישים דברים.
ואם אנחנו מכוערים, תסמכו עלינו שאנחנו נדע, ואנחנו נשלים עם זה ונהיה גאים.
או שלעולם לא נשלים עם זה, ונפגע בעצמנו ונאכל את עצמנו מבפנים.
ואם אנחנו שמנים, תסמכו עלינו שנדע, אנחנו לא צריכים את התזכורות הפוגעות שלכם.
אז היי,
אם אתם שם, ואני יודעת שאתם שם, ואני יודעת שאתם קוראים לעצמכם את הקטע הזה וחושבים: "איזה אנשים מסכנים, אני כול כך מסכים איתה…"
אז אתם טועים.
אתם, הם אלה שפוגעים.
אתם, הם אלה שהורסים.
אתם המקטלגים.
אתם יודעים מי אתם, מתחבאים מאחורי הבגדים והאנשים.
מתחבאים בצללים.
הגיע הזמן לחשוף אתכם.
הגיע הזמן להרוס את הקטלוג, שאתם בעצמכם הכנתם.
תגובות (12)
אני מודה שלפעמים אני עושה את זה, אבל זה רק כשאני עצבנית רצח. בשאר הזמן אני באמת לא מקטלגת אף אחד ולא אומרת לאף אחד משהו רע, למרות שאני לא עושה שומדבר כדי למנוע את זה שאחרים עושים את זה. ואני, באופן אישי, חווה כמה קיטלוגים מעצבנים (חנונית, משקפופרית וכו').
אני שונאת אנשים ששופטים אנשים רק לפי המראה שלהם.
מסכימה עם הקטע הזה.
הוא גורם לי לחשוב מחדש על כל מיני דברים, שאחרים ואני עושים.
-5-
תודה, אני לא אומר שאני מלאכית מושלמת כי אני לא. גם אם אני לא אומרת את זה לאף אחד, גם אם אני רק מעיפה מבט על מישהו, אני מקטלגת אנשים. כולנו מקטלגים אותם. זה בטבע שלנו, גם אם אנחנו חושבים שאנחנו לא.
כשאת הולכת ברחוב ורואה מישהי עם חולצת בטן חושפנית, נעלי עקב גבוהות, אודם ואיפור כבד, מכנסיי ג'ינס קצרים, מה את חושבת?
איזה פקאצה… איזה זונה…
אנחנו מקטלגים כול יום וכול רגע, זה לא יעזור. כולנו מקטלגים ומקוטלגים.
אנחנו פשוט צריכים לשמור את זה בלב.
בשקט.
כדי לא לפגוע יותר מעצם המחשבה על הקטגוריה בה נכנס האיש, כי לרוב, ובוא נודה בזה, זו לא קטגוריה נוצצת.
אני…
פשוט… וואו.
תקשיבי, את… המילים שבפה שלי פשוט לא מספיקות ולעולם לא יספיקו כדי לתאר את מה שכתבת פה. פשוט לא.
שאלה קטנה: אני יכולה לקחת ממך את הקטע ולהציג אותו בכיתה שלי? אני וחברה שלי (שגם רשומה פה לאתר) מתכוונות להכין שיעור על בריונות וזה פשוט… מדהים. מהמם. חסר גבולות (בדרך הטובה). מושלם.
אני כנראה לא אראה כשתגיבי לי תשובה אז אני מבקשת (אם אפשר ולא אכפת לך) שתצרי איתי קשר באימייל שלי; [email protected] , מסקרן אותי נורא לדבר איתך כי אני חושבת שהכתיבה שלך מגיעה לרמה ייחודית ויוצאת דופן וגם כי אם כתבת אתזה את כנראה בנאדם די מדהים :)
תודה שקראת את המגילה ^^
חחח תסמכי עלי שאני חפרנית הרבה יותר גדולה ממך :)
אני אצור איתך קשר שמחה.
תודה רבה, זו באמת מחמאה גדולה וזה לא מובן מאליו.
מדהימה כמו תמיד (:
לא יודעת אם שמת לב, התיחחסתי להערה שלך ותיקנתי את זה. אשמח אם תקראי שוב♥
קודם כול תודה, ואני אהיה יותר משמחה לקרוא את הקטע שוב.
אין לי בעיה עם אנשים באשר הם. כשאני מכירה אותם אני מתרגלת אליהם יותר (נכון שכשאני רק רואה אותם קשה לי אבל זה כי אני לא רגילה לנוכחות של אנשים..)
אני באמת אהבתי את הקטע הזה ואני מסכימה איתך בכל מילה ומילה. אנחנו אנשים כמו כולם ואנחנו ממש לא צריכים לקטלג אנשים אחרים…
תודה רבה!
את מדהימה. פשוט מדהימה.
זה פשוט סיפור יפהפה. כל מילה בסיפור מתאימה אליו בצורה מושלמת. הוא כל כך נכון ואמיתי.. אין מילים. (חוץ מאלה. אני מסבכת את עצמי..)
5♥
חחח תודה דרדסית :)
רגע… את אשכרה ערה עכשיו?!
עד עכשיו – כן. עכשיו – הולכת לישון.
לילה טוב! :)