קריסת העולם בשניות.

הכל היה יפה אצלה.
חיוכה היה שובר לבבות, עיניה הכחולות ריגשו, השיער הבלונדיני החלק ליטף, המשקל היה תקין ובפרצופה לא היה אף פגם אחד.
בגדיה היו יפים ומתאימים, אך לא יותר מדי. היא הייתה מקובלת, אך עדיין ליבה היה מלבב.
היא חייכה לכל עבר, היא שמחה על כל דבר, היא הבינה כל אחד. היא לימדה אותנו איך לחיות ואיך לחייך.
מאיות היא הוציאה בתעודה, הצטיינות בכל מקצוע. מחמאות תמיד אמרו לה.
היא הייתה הכי מאושרת. אי אפשר היה למצוא מאושרת יותר ממנה.
כשהיא בכתה, לאחר דקה זה נפסק. בעיותיה היו בגודל גרעין, בעיות קטנות שתמיד יש להן פתרון.
משפחה מאושרת הייתה לה, קורנת מאהבה. בית יפה ונעים, נימוסים מתאימים.
אנשים קינאו בה, אנשים אהדו אותה. אנשים יכלו לשנוא אותה, אבל האנשים ששנאו, לעולם לא מצאו את הסיבה לשנאה. אולי זה היה מקנאה, אולי מדבר אחר.
היא תמכה בכולם, אף פעם לא התפרצה לדברי אחרים. אף פעם לא טעתה.
תמיד היא אמרה את הדבר הנכון.
עיניה אתרו הכול, את הרע ואת הטוב. תמיד היא הייתה גלויה ולא היה ניראה שהיה לו סוד.
אך יום אחד, כשהתכוונה ללכת הביתה בחצות, בן אדם עצר את דרכה.
"מה?" היא ניסתה להתחמק.
הוא לא ענה לה. הוא היה ניראה פסיכופת. פניו היו אדומות מהלחץ, זיעה נטפה מגופו וחולצתו הייתה קרועה.
הוא דחף את הנערה הצידה. היא לא ידעה איך לברוח. כוחו היה חזק ממנה.
הוא אחז בידה ולא נתן לה להשתחרר. הוא הוביל למבוי סתום, למקום חשוך.
הפעם היא כבר התפרצה, היא התחילה לצעוק, אך הוא השתיק אותה.
עיניה נהפכו לאדומות והאיפור ירד. היא עדיין נשארה יפה, אך לא היה לה אכפת. היא רק ראתה את האיש מולה.
האיש התחיל לגעת בה.
לגעת עוד ועוד..
זה נגמר.
הוא שחרר אותה לחופשי.
היא הסתכלה עליו בפחד ופשוט ברחה משם, בלי לפלוט הגה.
היא חזרה לבית ופשוט ברחה לחדר. כולם כבר ישנו. היא רק בכתה בכרית שלה, לא מפסיקה לחשוב על מה שקרה לה.
היא השתנתה.
היא חזרה לבית ספר עם עיגולים כבדים מתחת לעיניים, שיער מלא קשרים ובגדים ישנים ולא מכובסים.
ריח רע היה לה מהפה וחיוך בהחלט לא היה לה. היא גם בכלל לא התאפרה. הלכה כמו שהיא.
היא לא גילתה על מה שקרה. גם אף אחד לא הבין מה קרה.
משפחתה התייאשה מהניסיון לגלות.
כבר ראשה לא היה בלימודים, הציונים התחילו לרדת.
היא לא פלטה שום דבר מפיה, רק ממש לפעמיים לחשה דברים.
היא התייאשה.
עדיין אף אחד לא יודע שהיא נאנסה….