קרמבו מעוך- פרק 3
"בסדר. הכל בסדר." עניתי אחרי מאמץ ממושך לנשום כמו שצריך.
"בטוח? למה את ככה?" הוא שאל בשקט.
"לא משנה.." עניתי והסתובבתי אליו.
"רוני, אני רוצה לדעת, עכשיו." הוא אמר.
"סתם, התקפי כאבים.." עניתי בשקט.
"ממתי הם?" הוא שאל.
"לפני יומיים, אני חושבת…" עניתי ופלטתי אנחה של ייאוש וכאב.
"ממתי שהפסקת לחתוך?" הוא שאל.
"אני חושבת" אמרתי.
"זה טוב, זה אומר שהגוף מתחיל להירפא" הוא אמר.
"רק שזה ייגמר ולא יחזור." אמרתי בקול נואש.
"אל תדאגי" הוא אמר וליטף אותי.
התחלתי לרעוד קצת. עומר כיסה אותי בשמיכת הפוך האדומה שלי.
"תודה שאתה דואג לי, אבל אתה צריך ללכת עכשיו" אמרתי כשהרעידות התחזקו.
"מה? למה?" הוא שאל.
"כי… אני צריכה להיות לבד קצת…" עניתי.
"טוב ואם את צריכה משהו תתקשרי אני אגיע מיד." הוא אמר.
אחרי שהוא יצא שכבתי בתנוחת עובר וזמזמתי לעצמי את השיר הסיבה לחיוך שלי, כשאני חושבת על החניכה שלי ועל ילדה שאם לא היא לא הייתי בחיים.
**יום אחר כך**
"איך את?" עומר שאל כשהוציא כסף בשביל לקנות אוכל בקיוסק.
"בסדר." עניתי.
"יש לך אוכל?" הוא שאל והושיט לי עשרה שקלים כשלא עניתי לו.
"את חייבת." הוא אמר.
"כבר עליתי מספיק לא צריך להכריח אותי יותר." אמרתי.
"באמת? כמה את שוקלת?" הוא שאל.
השפלתי את מבטי. אני עדיין בתת משקל, הוא עדיין צריך להכריח אותי לאכול כי אם לא אני איעלם מהעולם מחוסר משקל.
"עכשיו אני קונה לך כריך ואת אוכלת את כולו, זה ברור לך?" הוא אמר.
"כן…" אמרתי בקול מתנגד.
השיעורים עברו לאט לאט ואז הגיע שיעור מחשבים. בנינו אתרים. אני ועומר סיימנו את האתר והגשנו את הטיוטה לרותם, המורה. היא שיחררה אותנו מוקדם. הגעתי הביתה והכנתי את משחק ההיכרות למפגש עם הודיה.
התקשרתי אל חגית, להזכיר לה שמחר הפגישה, לפי מה שאופק אמרה לנו לעשות.
הלכתי לישון, בפעם הראשונה ישנתי לילה שלם, שינה בלי סיוטים.
בבוקר קמתי עם חיוך, היום הפגישה.
בשיעורים לא ממש הקשבתי אבל עומר דאג לי להשלמות.
"מתרגשת?" הוא שאל.
"מאוד." עניתי.
"מתי הפגישה תזכירי לי?" הוא שאל.
"חמש וחצי" עניתי.
"מסיימים היום בשלוש וחצי, את לא תספיקי הרבה היום.." הוא אמר בקול מאוכזב.
"תכננת משהו?" שאלתי בסקרנות.
"לא כלום." הוא אמר, מנסה להתחמק.
**כמה שעות מאוחר יותר**
"היי הודיה, אני מאיה, וזאת רוני, אנחנו נהיה החונכות שלך השנה." מאיה אמרה.
הודיה חייכה חיוך גדול וחיבקה אותנו.
הרגשתי שאני מתמלאת שמחה ואהבה.
במהלך המפגש גיליתי שלהודיה היה חבר, שקוראים לו אחמד.
היא ממש נקשרה אלינו. וגם אני אליה, האמת.
היא שרה לנו את השיר "כמו שאת" והקדישה אותו לנו ולחונכת הקודמת שלה, קורל.
כשנפרדנו היא חיבקה אותנו חזק והתחילה לבכות.
"אל תדאגי, נפגש בראשון." אמרתי בניסיון להרגיע אותה.
היא באמת נרגעה.
התקשרתי לאופק, להודיע לה שעשינו את המפגש ולאחר מכן התקשרתי לעומר.
"איך היה?" הוא שאל בסקרנות.
"מעולה, ממש נקשרתי אליה" עניתי.
"איזה יופי!" הוא אמר, "את יכולה לבוא לדרקון לשנייה?" הוא המשיך.
"לא יודעת, למה?" שאלתי.
"סתם… יש לי משהו בשבילך." הוא ענה.
"טוב, חמש דקות אני שם" אמרתי וניתקתי.
כשהגעתי ראיתי….
תגובות (3)
זה נשמע כאילו זהו סיפור חייך האמיתי..
ואינני יודעת כמה בדיוק מזה הוא אמת, אבל אני יודעת שחלקים ממנו הוא אמת..
הוא נגע בי מעט, בניצוצות קטנים, הוא לא שיעמם..
בסך הכל נחמד:)
ספור שנשמע נחמד מאוד, אעקוב אחריו. אני חושבת שעדיף להחליף איכשהו דברים כמו *יום אחרי* במשפט או..משו שיתאר את זה. למשל.. "ביום שלאחר מכן.." ומשם להמשיך. אבל זו סתם הצעה.
בגדול אהבתי, היו כאן דברים שאני מוצאת מקום להתחבר אליהם, אבל ממש קטנים. מבלד זה, אשמח לראות איך תתפתח העלילה.:)
חיים שלייייייייייייי <3 הוא מושלםםם אל תוותרי עליוו רואים שהוא באמת רוצה לעזור לך! ומה הוא הולך לעשות?????