רואה, אבל את לא אותי

אני רואה אותך, יושבת שם, משחקת קלאס עם חברותייך, קול צחקוק נשמע ממך, ומחברותייך. מבלי ששמתי לב, בהיתי בך לזמן ממושך, עד כמה שקשה לי להבין, יש לי רגשות אלייך. את הולכת לעבר הכיתה, כאשר חברותייך מקיפות אותך, את נעלמת, בעניי אני מחפש אותך. חבריי מציעים לי לשחק, אני מסרב רק בישביל לקחת מבט של שנייה בך, כל רגע שאני מבלה בחברתך מרגיש כמו נצח מאושר מהסרטים. אבל את לא רואה אותי, מוצאת אותי כידיד טוב, המבט שלך בעניים גורם ללבי ליצנוח על ללב כדור הארץ, מרחק שאף אחד, לא יוכל לעבור. חוץ ממני, כי את שם, הרחק ממני. שעריך הבלונדיני גולש על כתפייך, החיוך הקטנטן שגורם לי לחייך חיוך מביך, ענייך הבוחנות, שגורמות לי להרגיש מיוחד ובולט. בכיתה משמיצים אותי שיהיה עם ידידה, שאני מעדיף שנישאר כך. ואת באה לטובתי ואומרת שזה לא עניינם. את מצילה אותי, ועם כל ניצחון בה חףהחיוך המבריק שנח על שפתייך. את מסמיקה כאשר מדברים עלינו יחדיו, עם כמה שאני שאני מנסה שלא להבליט את רגשותיי העזים אלייך, את בסוף תדעי מה אני חושב אלייך. אולי זה זמני, אולי זה לא. אבל לבינתיים, זה מכאיב וצורב. כל רגע בלעדייך הוא נצח, וכל שעה איתך היא רגע שתמיד נסוג ממני, כאילו אני אויבו. אפילו מבט חטוף שלך אליי גורם לי לחייך כאילו זה הרגע הטוב ביותר, וזה אכן כן. אז בבקשה, אם אני רואה אותך, אולי תיראי אותי?