רק רציתי לעוף

כבר בתור ילדה הייתי שונה.
בני גילי התעסקו בלהצטיין בלימודים, בלמצוא חן אחד בעיני השני, בלרכל וכל מיני…
אותי זה לא עניין. הראש שלי עבד אחרת לגמרי. היה בו עולם מלא.
הייתי שואלת את עצמי המון: למה הם מתנהגים ככה? למה הם מתעסקים בדברים האלה? כלפי חוץ שתקתי. לא אמרתי מילה כי הרגשתי שאני ממש שונה מהם ואם אומר משהו אהיה מוזרה בעיניהם והם לא ירצו להיות בקרבתי.
אז די שתקתי בחברתם. כמו מן הסכמה בשתיקה. זרמתי. עם החיים, איתם. לא ידעתי איך לעשות אחרת.

אהבתי את שיעורי אמנות בבית הספר. היתה לנו מורה ממש טובה. טוב, לא היה צריך לדבר…
כולם ראו שאני יצירתית, מציירת יפה, יודעת להדביק, לסרוג… אז היה ברור להם שהכיוון שלי בחיים צריך להיות אומנות.
טוב, זרמתי. עם החיים. לא ידעתי איך אפשר לעשות אחרת. לא ידעתי מה. לא ידעתי כלום. כאילו הייתי נטולת אופי. מוזרררר. ושתקנית. חייכנית ושתקנית.

טוב, כולם אמרו… אז הלכתי ללמוד גרפיקה. סוג של אמנות. גם בזה הייתי טובה.
זרמתי. לא הרגשתי שאני עפה מרוב אושר. חשבתי שככה זה. אתה מתבגר, לומד משהו אבל זה לא מעיף אותך.
בינתיים עבדתי בכל מיני עבודות… עד שהצלחתי להתקבל כגרפיקאית באיזה מקום.
אחרי תקופה של קצת פחות משנה הרגשתי שמיציתי וביקשתי לעבור לתחום אחר בחברה וככה במהלך השנים הבאות עברתי ל 3 תחומים אחרים שונים לגמרי באותה חברה. ולא עפתי.
תוך כדי הספקתי להתחתן, ללדת שני ילדים ולהתפטר.
רק כי לא שמחתי לקום בבוקר לעבודה. והשגרה שחקה, פרנסה, ילדים, משכנתא…
עבר זמן, הרבה זמן, לא ידעתי לאיזה כיוון ללכת. אז מצאתי עבודה. כזו שלא עשתה לי לעוף. שוב.
ילדתי שוב והתפטרתי. שוב. כי רציתי לעוף.

אני זוכרת את אותו היום באותה חופשת לידה שלישית שעמדתי ושטפתי כמה כלים בכיור, תוך כדי שעומק הלב שלי שואל מה אני צריכה לעשות? במה לעבוד?

תוך שניות הגיעה אלי התשובה! הייתי המומה מאיך שזה קרה.
הרגשתי לבנה גדולה של אור נוחתת לי על הראש, פותחת אותו ואומרת לי: קואוצ'ינג. הייתי בשוק.

אני? קואוצ'ינג? בשביל מה לי קואוצ'ינג? מה אני אעשה עם זה?
אין לי ביטחון עם עצמי, איך אעשה לאנשים אימון אישי?
מוזר, צחקתי כי הרגשתי פתאום שמחה בלב.
לא היה לי ביטחון להירשם ללימודים בכלל. זה כמו להתחיל שוב מאפס.
איכשהו התחלתי לבדוק אופציות ומצאתי קורס כזה שמצא חן בעיני אבל תנאי הקבלה היו תואר שקשור בייעוץ ארגוני וכד' או אנשים שכבר בתפקידים בכירים בחברות.
לא היה לי את זה. אני אמא ל 3 ילדים שעבדה בעבודות שלא עשו לה לעוף.
אז הגעתי לראיון ואמרתי בחוסר ביטחון: אני רוצה את זה אבל אין לי מה שאתם מבקשים.
והיא היתה מתולתלת, קטנטונת, פלפלית ומכילה, שהרגישה שאני באמת רוצה. אז אמרה לי: בואי, אעשה לך ראיון ונראה. והיא שאלה. ועניתי. ושאלה. ועניתי. והיא אמרה: וואו, זה בילט אין אצלך. את לא חושבת על התשובות, את עונה את התשובות המדויקות בקלות ובטבעיות. את מטפלת במהות שלך.
אני מקבלת אותך כי במהות שלך את צריכה להיות פה ואם תרגישי כל קושי שהוא, תפני אלי באופן אישי ואני אעזור לך.
שמחתי והודיתי לה.
מפה המסע האמיתי שלי התחיל. המסע אלי.
למעלה מ 10 שנים של לימודים, טיפולים, שלי, בי, באחרים, הכל מהכל. כמעט בלי הפסקה כי כל הזמן נולדו עוד שאלות וחיפשתי עוד תשובות.
והנה היום אני פה. לא גרפיקאית. לא אמנית. לא מה שאחרים חושבים שמתאים לי.
הפסקתי להסכים ולשתוק, הפסקתי לשתוק ולהסכים.

כשהלב משתוקק לדעת מגיעה התשובה. ומה שהתשובה אומרת, זה מה שעושים.
לכו אחרי הלב. ואם אתם לא מוצאים אותו, פשוט תלכו עד שהוא יתחיל לדפוק כל כך מהר שלא יהיה לכם ספק בנוגע למיקומו.