שלא תוסיפו לדאבה עוד

יובל יושב בסירת הגומי. גם רון ועומר ודיקלה ישובים ,עוטים את הווסט הימי הצהוב.ברקע הם שומעים מנגינה של קורט קוביין מלהקת נירוונה . יובל אוהב לשמוע את השיר הזה.
לפתע הוא שומע בחשיכה מישהו קורא בשמו.
יובל ,יובל תגיע מהר לשער,מחכים לך…
הדוד ירמי עומד בשער הנמל.
בפיו בשורה מרה.
יובל יושב במכונית עכשיו.דמעות חמות זולגות מעיניו על לחייו. הוא רק בן 16. מה הוא יודע מהחיים ועכשיו המוות של אביו.הוא לא מדבר. הוא המום. המום מגודל הצער היגון והאובדן הפתאומי הבלתי מתפשר. חד וחלק היה אבא לפני שעה ואין יותר.
מגיעים הביתה.
כולנו יושבים על הריצפה. מחובקים ומבכים.
זרם בלתי פוסק של אנשים מגיעים אלינו הביתה. שכנים מכרים חברים מהעבודה שלי שלו מהצבא,מהאוניברסיטה.מבית ספר עממי מהתיכון מהגן מבית הכנסת , סתם אנשים שבאו לחלוק את המוות הפתאומי הזה של גבר צעיר.
משתתפים בצערכם,מחבקים מנשקים מלטפים מרחמים,שלא תוסיפו לדאבה עוד,בבנין ירושלים תנוחמו,מילים מילים קלישאות נחמות וישועות.אבל הם מעבירים לנו את הזמן ואנחנו שוכחים את הסיבה לבואם.אנחנו יושבים והם ממשיכים לזרום אלינו בהמוניהם. אני מספרת להם את הסיפור בפרוטרוט. לא שוכחת דבר. שוב עם השקיות ושוב עם הצעיף ושוב עם הכדור אקמול ….פכים קטנים שנתפרים לסיפור אחד גדול ,סיפור של איש שהיה ואיננו עוד.
במוצאי שבת השחור,אני הולכת עם ידיד משפחה לבית החולים.
אני מפעילה קשרים מיוחדים כדי לרדת למרתף,לחדר המתים.
האחות מציעה לי בעדינות שאמנע מלהכנס. שאוותר. שאזכור אותו כמו שהוא היה בחיים.ויטלי ונמרץ.אבל אני מודה לה על ההתחשבות ואומרת שחשוב לי לראות אותו במו עיני.לדעת שהוא לא איתונ יותר. שזה לא טעות.מגיע רגע ההכחשה,אולי הם טועים באמת,,,
ואז אני אוזרת עוז ונכנסת.
הידיד הטוב מוחה את עקבות הדם מפניו.אני מנשקת אותו ומלטפת אל לחיו הקפואה.אין לי יותר דמעות. אני כולי יבשה.כמו קליפה של גזע עץ .
הפרפרים חוזרים אלי. הפרפרים שפירפרו בתוך ליבי ונפשי ביום שישי האחרון ,חוזרים אלי עכשיו. אני מכירה אותם. זה הם.
זהו … זה הסוף… למה למה זה צריך להגמר ככה. כלכך רציתי שנזדקן ביחד.נראה יחד את הילדים שלנו גדלים ונזכה ביחד לנכדים.וזה כבר לא יקרה.
אני יוצאת מהאולם הטחוב. אני מרגישה שהלב שלי נשאר שם. בחדרד המתים הקר ,במרתף של בית החולים.
הלויה של שמעון נועדה ליום ראשון.
עשרות ומאות אנשים צובאים על בית העלמין.
זה יום שמש סתווי יפה במיוחד.אף עננה לא נראית באופק.השמיים תכולים ושקופים והים ממול תכול ובהיר. אני הולכת אחרי המיטה. שפופה קצת. גם נפשית .הילדים שלי תומכים בי משני הצדדים.ים החברים של שמעון מגיע בהרכב מלא.גם קרובי משפחה הקולגות העובדים וכל מי שמכיר אותו ואת המשפחה.מסתבר שכל העיר כמעט הכירה והוקירה אותו.
בשבעה ,הדלת פתוחה תמיד. כל הזמן.
אנשים מגיעים מהבוקר עד הלילה. אין שעה.כל אחד בא מתי שנוח לו.תמיד נמצאים לקבל אותו.אם לא אני ,אז מישהו אחר מבני המשפחה.
יורד הלילה,אני באפיסת כוחות. נזרקת על המיטה שלי.
הילדם בחדרים. יושבים עםהחברים הטובים שלהם.הם תומכים בהם בשעת צערם.הם צעירים כלכך והצער הוא חדש להם.חודש שעבר נפטרה בפתאומיות אמו של אחד החברים וגם שם הם ישבו מהבוקר עד הלילה לא עזבו את חברם.
אני מסתכלת על אור. היא קצת אפרורית. השיער היפה שלה קשור בסרט מרושל.היא לובשת אפודה כחולה והולכת לאט ,קצת שפופה,היא לא טורחת לסרק את שיערה.
יובל,פתאום אני רואה שבגר בין לילה. כמה פצעוני בגרות מעטרים עדיין את פניו העדינים.גופו תמיר וחזק. הספורט הימי , תחביבו המרכזי מני אז, ניכר בו ובתנועותיו.
אבל הבודד והעצוב ביותר הוא עופר.
ים האנשים שפוקד אותנו מדי ערב,מאפשר לו להתיחד לבדו בחדר עם זכרו של שמעון האהוב.אנשים שמגיעים לנחם אותי מוצאים את עצמם הולכים לחדרו ויושבים איתו. מדברים על ליבו להתאושש ,להתגבר,ולהתנחם.
באחד הערבים של השבעה מתקשר אלינו הביתה יוסי,האקס שלי.
הוא רוצה לבוא לנחם אותנו. שמעון דווקא היה ביחסים טובים איתו . היה ניסיון מצד יוסי להכנס לעסקים ביחד.
עופר מתנגד בתוקף.הוא לא יציג את כף רגלו אצלנו בבית.נקןדה. הוא אומר ומוחה את דמעותיו.
אין לו מה לחפש פה ואנחנו גם לא צריכים את הניחומים שלו.
אני שקועה בצערי העמוק. אני לא נותנת את דעתי על כך שיוסי יגיע.זה באמת כבר לא משנה לי.בשבילי הוא הרי אויר מזמן.אני גם לא זקוקה לניחומיו הצבועים. אבל אני גם לא מסוגלת להעליב אותו.עופר עושה בשבילי את העבודה.הוא עומד על כך שאין לנו צורך בביקור שלו.
עם תום השיבעה חוזרים כולם לביתם.
עכשיו כבר אפשר לראות שהבית נראה כמו אחרי פוגרום ברוסיה.עם כל כסאות הפלסטיק הלבנים שהביאו לנו ועם השולחנות הענקיים.המטבח גם הוא נראה כמו לאחר קרבות סוערים.עם כל העוזרים והעוזרות שהכינו את הכיבוד לאנשים, ואת ארוחותינו ,לא הצליחו להחזיר את המצב לקדמותו.
אני חוזרת לעבודה .
עופר נשאר בבית. הוא לא חוזר לאוניברסיטה.הוא לא רוצה כלום רק לשבת ולבכות.
יובל ואור חוזרים לבית הספר. הם יורדים בלימודים . לא מצליחים להדביק את הקצב.
לאט לאט בסבלנות הענינים חוזרים למסלולם. כולנו מתאוששים מהמהלומה שניחתה עלינו.אני מצליחה סוף סוף לנשום לרווחה.
אבא שלי שומר עלינו מלמעלה ושמעון יושב איתו צוחק ומרוצה בחלקו .