שמנה.

חזרתי מבית הספר, מותשת. בקושי רב עליתי במדרגות האפורות המובילות אל דלת הכניסה של הבניין הישן. לחצתי על הכפתור השמנוני המזמין את המעלית. היא נפתחה בחריקה. נכנסתי והוריתי לה לעלות לקומה ראשונה. בכל פעם שאני לוחצת על הכפתור הזה, אני נזכרת במילותיה של אימי,
"מדוע אינך עולה במדרגות? זו רק קומה אחת.."
אני מגחכת. נראה אותך עולה 10 מדרגות במשקל של 70 קילו.
70 קילו, שחצי מהם הן מילים, מילים שאני בולעת, בולעת ולא מוציאה.
70 קילו, שחצי מהם הוא הצחוק הזה, הצחוק ההולך ומתגבר, הצחוק המציק והמשפיל.
70 קילו, שחצי מהם הוא רק כינוי אחד, כינוי שיוצא מפיותיהם של האחרים כנוצה ופוגע בליבי כפגיון חד.
"שמנה."

פתחתי את הדלת במפתח החלוד. נכנסתי לבית ריק. בית ריק, שקט ואפלולי, שלא כמו בתיהם של האחרים, בתים מוארים המוצפים בריח של אוכל חם ואוהב.. לא. בית ריק, קר וחשוך.
באופן מוזר, חייכתי. חייכתי מהמחשבה על מה שאני יכולה לעשות בבית ריק.
לא, אני לא אבשל.
לא, אני לא אראה טלוויזיה.
לא, אני לא אזניח את שיעורי הבית.
לא, אני לא אוכל ממתקים.

אני אכאיב לעצמי.

"מגיע לי," חשבתי, "מגיע לי. הרי זו אשמתי שאני שמנה, ולא רזה כמו הבנות האחרות. זו אשמתי שאני שמנה, ולא עוסקת בספורט כמו הבנות האחרות. זו אשמתי שאני שמנה, ולא לובשת מותגים כמו הבנות האחרות. זו אשמתי."
המחשבות החלו להשתלט. מעיין כמו חיידק כזה, שלא נותן מנוח.
המחשבות פעלו במקומי, כמו שד או דיבוק שנכנס לתוכי.
המחשבות החלו להזיז לי את הרגליים לכיוון המטבח.
המחשבות פתחו את המגרה והוציאו את הסכין החד ביותר שמצאו.

מכאן הן כבר הפסיקו.
הן כבר ידעו שאכנע ואעשה מה שהן רוצות.

בחנתי את ידי. כאלה לבנות ונקיות.
הן כבר לא יהיו כאלה.

לקחתי את הסכין.
העברתי אותו עמוק בתוך העור.

"עשיתי סיבוב ראשון. ראשון ואחרון."
לחשתי.

המחשבות שמעו.
המחשבות לקחו את הסכין והעבירו אותו על ידי.

הדם החל לפרוץ מידיי ולטפטף. בין רגע כל בגדיי היו מלאי כתמים אדומים ומרירים.

הגיע תורן של הדמעות. הן החלו לרדת, ולשטוף את פניי הצחורות. הדמעות המלוחות, חסרות הרגש, הקרות.

נמאס לי.

זרקתי את הסכין בכל כוחי וצרחתי. צרחתי. צרחתי כמו שלא צרחתי מעולם.

המחשבות החלו לטפס. מהראש אל הצוואר, מהצוואר אל הבטן, מהבטן אל הרגליים.

גופי החל לרעוד.

"עשיתן את העבודה, מרוצות?"

קראתי, בעוד רגליי רועדות.

נפלתי. לא יכולתי יותר.

הייתי מלאת דם ודמעות.

הפסקתי לנשום.

עצמתי את עיני.

חושך.

פתחתי את עיניי, ועדיין חושך.

ניסיתי לקום, והלכתי כמו תינוק קטן שעושה את צעדיו הראשונים. צעד, נפילה. צעד, נפילה.

ועדיין חושך.

מין החושך יצא יצור לבן, עטוף בגלימה לבנה גם היא.

היצור השמיע קול. זה היה מעיין זעקה קטנה וחלשה אך מאיימת.

פחדתי. שמעתי את ליבי פועם ללא הפסקה.

חזרתי לנשום, נשימות גדולות. נשפתי בכל כוחי על היצור והוא נעלם.

החושך החל להתפוגג.

בכל נשימה הוא נהיה בהיר יותר, בהיר יותר.

עד שראיתי.

הסתכלתי סביבי. המקום נראה כמו אחרי מלחמה. כיסאות מפוזרים, ספרים זרוקים על הרצפה, דם בכל מקום..

ראיתי אותו, את הסכין.

זרקתי אותו שוב ושוב עד שהתעקם.

נשכבתי על הרצפה המדממת ועצמתי את עיני.

מאז לא פקחתי אותן יותר.