שנה טובה!

אז טוב,
שנה טובה כפי שכבר הבנתם מהכותרת.
שנה טובה בשבילי היא שנה בה כל תושבי העולם יהיו בשלום, בלי מלחמות ובלי…
על מי אני עובדת?!
אני רוצה ארץ עשויה ממזון (הרי זהו הדבר החשוב ביותר, אחרי אוויר)
אני חייבת להגיד משהו:
"שנה טובה, לדוד, גיבור. אשר על המשמרת!"
זה נשמע לי אחלה דוד.

בכל מקרה, סליחה שחפרתי לכם.
תכתבו איזו שנה הייתם רוצים? נקווה שהיא תתגשם,
למה נראה לכם?
זה כמו לבקש יום בו חוגגים את הולדת המדינה, אה, יש אחד כזה…
טוב, אני מקווה שנאכל בו משהו טעים.
וגם, למה אין את חג המולד, טוב, הוא מסמן את יום הולדתו של ישו, אבל יש שם דברים טעימים- שמנה שכמוני- סעודה ועץ ו… סנטה קלאוס.
בכלל, למה לא קראו לזה חג הנולד? אם ישו נולד אז?

ביי!
ושנה טובה לכולם!

קטע קצר:

אני משפשף את ברכי במדרכת האספלט, הכדור מונח לרגלי ואני מבטי בו.
כדור עגול בלבן- שחור, של חלק קטן ממנו מתנוססת בגאווה חתימה שלי, יותר נכון, כתם בוץ שלא יורד מהמשחק הראשון שלי איתו.
"בוא, איתי. כבר ראש השנה, אנחנו נאחר לארוחה," רוטנת יולי, אחותי הבכורה. "אתה תיענש. יש לך זמן בבית, להסתכל על הכדור שלך ולפנטז על משחק עם מסי."
"אני לא מפנטז!" אני מוחה. "בואי נלך וזהו!"
יולי מהנהנת. "אתה חושב שאמא ואבא הזמינו את השכנה? הזקנה המקומטת ההיא? שרה?"
"אני לא יודע," אני אומר בחשש קל. "למה שהם יזמינו אותה?"
"טוב. היא זקנה."
"אבל היא בטח חוגגת עם המשפחה שלה. ומלבד זה, אמא ואבא לא מכירים אותה בקושי," אני אומר. "הם מזמינים רק את המשפחה."
"בסדר," נאנחת יולי. היא ממושיטה לי יד. "קדימה, עצלן. אני לא רוצה להגיע באיחור, זה לא יהיה איחור אופנתי עם אתה כאן איתי, וגם, אני לא לבושה בשימלה, רק בבגדי כדורגל מטופשים שאמרת לי ללבוש. אני לא אשחק איתך יותר. בעיקר אם מישהו יראה אותי."
"מה כל כך נורא? גם בנות יכולות לשחק כדורגל-"
"ילדים?"
קול זר מצמרר את עורפי, זו שרה השכנה. "מה אתם עושים כאן? אין לכם ארוחת חג?"
"אממ… כן, גברתי, אנחנו רק בדרך הביתה," יולי מגמגמת.
אני לוחש, "עם מי את אוכלת ארוחת חג?"
דממה השתררה, אמרתי משהו לא נכון.
"ובכן," פותחת שרה בעצב. "אני לא חוגגת עם אף אחד, אתם רוצים לעלות איתי לדירה? אארח אתכם בשמחה, בדיוק הכנתי עוגיות."
אני מהנהן ויולי התוקעת את מרפקה בצלעותי. "סתום, אידיוט!"
אף פעם לא הכרתי את שרה, אולי נפגשנו כמה פעמים במעלית בדרך ללובי אבל לא דיברתי איתה באופן רשמי, ההורים שלי לא היו מתנגדים.
אנחנו עולים במעלית הצרה בעוד שרה מזמזמת שירי חג:
"בראש השנה… בראש השנה…"
יולי נאנחת. "היא מטורפת," היא לוחשת.
כשאנחנו מגיעים לביתה, שרה פותחת את הדלת שלא הייתה נעולה ומתיישבת על ספת עור קטנה.
הבית שלה קטן ומלא ברהיטים ישנים, צבע הקירות מתקלף.
"כשהייתי ילדה, הגרתי לישראל," היא מחייכת. "משפחתי חגגה חגים יחד, הכול. היינו מזמרים בחנוכה ומשחקים בסביבונים, בפסח מוצאים את האפיקומן, ובראש השנה…? מישהו מכם יודע?"
"אוכלים תפוח בדבש," אורמת יולי.
שרה מחייכת פעם נוספת, מלאה באושר. "כן- כן. היינו אוכלים ושותים, מפטפטים ללא הרף. אבל אז, הורי נפטרו, גם סבתי. בני דודי גרים בארצות זרות ונשארתי לבדי, אני יושבת כאן ומדמיינת שהכול כרגיל, ההורים שלי נמצאים כאן אחרי הכול," שרה מצביעה על דיוקן של שני אנשים חמורי סבר. "הם היו הורים נהדרים, בדיוק כמו ההורים שלכם."
אני לא משוכנע.
"את- את רוצה לחגוג אצלנו?" שואלת יולי בחביבות מסויימת. "נשמח לראות אותך בארוחה."
שרה צוחקת. "בטח שכן."