שנייה לפי נפילה

אני מרגישה שאני לפני תהום, צעד אחד ואני צונחת מטה ומתרסקת.
אני מרגשיה שאני הולכת על חבל דק, שתי ידי פרושות משתי צידי הגוף וכך אני הולכת, עושה מאמצים אדירים רק לא ליפול, לא להתרסק.
אני מרגישה שמישהו מושך אותי אחורה, לזמנים רעים וקשים, זמנים שהמיטה והאסלה היו החברות הכי טובות.
אני מרגישה שיש מישהו שמשדר לי תמידית שעדיף לוותר, שעדיף להישאר במיטה המקום המוגן מפני העולם, עדיף לישון כל הזמן מאשר להתמודד עם הכאב והעצב.
אני מרגישה שאני באופן קבוע על רכבת הרים. שהרגשות שלי מתחלפים בקצב מטורף, לא יציב. שהעליות והירדות חדות מידי, מהירות מידי שהדבר הקטן ביותר יגרום לי להתגלגל מצחוק ולמלא את גופי באושר טוהר, אך אחרי זמן כל כך קצר משהו אחר כואב, עצוב יפיל אותי לתהום, ירסק אותי לאלפי חתיכות.
וקורה, לא מעט פעמיים זה ישמע טיפשי. שאני מרגישה שמישהו לוקח את הנפש שלי ומרסק אותה שוב ושוב, עד שהיא רק חתיכות קטנטנות.
ואנשים סביבי אנא תבינו, שאני לא כה חזקה כמו שאתם חושבים, שהכוחות שלי יאזלו בקרוב.