שרבוטים

את הולכת קדימה, או לפחות זה מה שנדמה לך . כבר מזמן איבדת את הצפון, כיוונים לא היו הצד החזק שלך. מה קרה ילדה? למה את עצובה? מה כבר קרה שאי אפשר לשנות? מה כל כך בלתי נסלח שאת כועסת כל כך ? ומפחדת כל כך? אל תתחבאי מאחורי חוסר צדק בעולם. כולנו יודעים שהוא שם. וכולנו יודעים שלא בגללו את מסתגרת . אז מה אם תישארי לבד בסוף? ממתי לבד נהיה מפחיד כל כך? ולמה את לא מצליחה לשכנע את עצמך בהיגיון שלך? את אמורה לדעת יותר טוב מכולם שאת באמת מתכוונת לזה. עדיין מפחדת? .

הפתק המקומט רדף אותי. האם אנחנו באמת משתנים? הזמן ממשיך בשלו. אבל האם באמת יש לו אחיזה עלינו ? אני עושה את אותן טעויות מפגרות. ושומרת את אותן טינות עתיקות. אני מחפשת את אותן התשובות ושואלת את אותן שאלות. וגם אם התגברתי על הפחד , הוא מחכה מעבר לפינה. וגם אם הסיוט התממש וגם אם החלום התממש וזה היה גרוע משציפיתי וזה היה פחות טוב משציפיתי. אז מה ? . ואם היה קשה בדרך, ונפלתי , ונכשלתי, והייתי לבד . אז מה ?

אני מתחילה להסכים עם קוהלת. אין חדש תחת השמש. אם יש משהו במה שהוא אומר אולי יש משהו בכל היתר . מהמשפטים שמרגע שחשבת אותם יכולים לקדוח לך חור במוח.

מעניין איך אנשים קובעים מטרות ויעדים. אני רוצה לרצות משהו כל כך שאני לא אשן ימים ולילות ואעבוד עד שאקבל אותו. אני לא רוצה לפחד לרצות משהו ככה.
לשאול שאלות זה קל. בעיקר אנשים אחרים.

הברכה והקללה שלנו היא שכולם מתעניינים בכולם. וכולם יודעים הכל. והכל נגיש. ומי שלא מגיבים לו מרגיש שלא שומעים אותו. ומי שלא עושים לו לייק מרגיש שלא רואים אותו. ואתה יודע שזה מטופש. ואתה אומר לעצמך לא להרגיש ככה. אבל מתי זה אי פעם עבד?
אולי איבדנו משהו. אולי מצאנו משהו. ואתה אומר לעצמך לא להתגאות מדי בהישגים שלך , אבל עמוק בפנים אתה מתגאה בהם. ואתה אומר לעצמך לא לקנא באחרים. אבל עמוק בפנים אתה מקנא. אם יש רגש שהייתי מוותרת עליו אני מניחה שזה היה קינאה. על כל גווניה וסוגיה. הצורך למשוך אנשים קרוב אליך רק מרחיק אותם בסוף. הצורך שיאהבו אותך לא משנה אם זה אומר להתנהג כמו משהו שאתה לא רק מרחיק אותך ממך. הצורך שדברים יהיו שלך , למרות שאין לזה משמעות אמיתית. נכון? בני אדם לא שייכים לאנשים. כולם יכולים לאכזב אותנו.
וגיבוב המשפטים הזה יהיה בעל משמעות יום אחד. לפחות בעיניי. לאט לאט , אני אפתור את הפאזל שפחדתי להתקרב אליו. מי אני כשאפאחד לא מסתכל. מי אני כשאין ממי להעתיק יעדים ותקוות. מה אני רוצה בעצם? . מפחדים ? גם אני . פעם כתבתי יומן. אהבתי את זה . כתבתי במשך שנים , לפעמים כל יום . ואז הבנתי כמה מפגרים הדברים שאני כותבת. אז התחלתי לכתוב סיפורים . ואז הבנתי איזה עצובים הם. אחר כך גיליתי שאני שובניסטית – כי תמיד מישהו בא להציל את הגיבורה שלי. ואז הבנתי שאני רוצה להיות אמיצה. זה נשאר בגדר רצון בינתים.. כתיבה היא כלי מדהים. ממש כמו המוח. רק פחות בוגדני. אנלוגיה לא הגיונית במיוחד אה ?מתי החיים היו הגיוניים. הכל היה קל יותר אם לא היינו משקרים. קל יותר .. אבל משעמם יותר. אנחנו יצרנו את הכאב שרודף אותנו כי בלעדיו מי היה מעריך את הטוב ? .
מתי סיבכנו דברים כל כך ?

רציתי לכתוב סיפור . על שינויים , וטכנולוגיה, וחברים . אולי קצת עלי.
אבל הלכתי לאיבוד באמצע. הלוואי והזמן היה עוצר רק לרגע. עד שאני אחליט מה אני רוצה ממנו, וממני , ומכולם. לא אמורים לשים 'ו' אחרי פסיק. אבל למי אכפת?
למי אכפת ממשהו בכלל?
מעניין מתי הפסקתי להיות הגיבורה בסיפור של עצמי. מתי העלילה התחילה להפחיד אותי. ומתי אני אבין שההמשך בידיים שלי.