…

כששמעתי את האזעקה, אני חייבת להודות – הלב שלי נפל לתחתונים.
בדיוק הייתי באמצע משחק אוסו. מצחיק.
למרות המוזיקה, שרעמה בקולי קולות בחדר, האזעקה נשמעה היטב.
לקח לי כמה רגעים לקלוט את זה.
רק לפני כמה שניות נכנסו חזרה לבית – ואני, המטומטמת, נעלה את הדלת במפתח וזרקה אותו על השולחן.
מיד זינקתי מחדרי אל דלת הכניסה לבית, אחרי אחותי וחברתה הטובה, והתחלתי להאבק במפתח. ידיי רעדו כך שהיה קשה לסיים את המלאכה.
"הכל יהיה בסדר… הכל יהיה בסדר…"
לאחר כמה שניות סוף סוף הצלחתי. התחלתי לרוץ אל עבר חדר המדרגות ומשם אל המקלט, אח אחותי הקטנה צרחה:"אמא!!!"
"זה בסדר!" היא צעקה לנו חזרה, "תרדו, אני תכף באה!"
לא חיכיתי לפעם שנייה וירדתי במהירות בגרם המדרגות (מזל שאני קומה ראשונה). ראיתי עוד שכנים רבים, אך אני השגתי את כולם. פתחתי את דלת המקלט המאובק ומיהרתי פנימה.
"הכל יהיה בסדר… יש כיפת ברזל…"
הצלחתי להרגיע את עצמי. הדבר האירוני היה שלפני כמה ימים דיברתי עם אמא שלי על טילים. "זה לא מפחיד אותי," אמרתי, "בסך הכל יורדים למקלט כשיש אזעקה, מחכים עשר דקות, שומעים בום, ועולים!"
אז זהו, שלא.
אמא הגיעה אחרי כמה דקות. שמענו את הבום, וכולם התחילו 'להתקפל'.
"אבל עשר דקות!" מחיתי, ואמא צחקקה.
"אל תדאגי, יכול להיות שתבלי כאן עוד כמה פעמים הערב."