Dear Best Friend.

היה לכם פעם מישהו משמעותי בחייכם?
כל כך משמעותי שלא יכולתם לדמיין את חייכם בלעדיי אותו אדם?
אז זהו הבנאדם המשמעותי שלי.
הכרתי אותו לראשונה כאשר שנינו היינו בכיתה ב', שלחנו את שנינו לקייטנה וכיוון שהיינו בני אותו גיל גם היינו באותה קבוצה. אף פעם לא באמת דיברנו עד אותו יום בו זה השתנה.
היו לנו הסעות מהקייטנה הביתה ובאותו יום הלכתי לסבתא שלי שבמקרה גרה מולו.
שנינו ירדנו וחיכינו. למה חיכינו? זה לא ידוע אבל פשוט בהינו אחד בשני.
לפתע נזרקה מילה, התחלנו לדבר. הוא סיפר לי על המשפחה שלו, בית ספרו וכו.
מאז התחלנו לדבר כל יום, לשחק ולאכול זה לצד זה כל זה במסגרת הקייטנה.
אך דברים טובים עתידם להיפסק הלא כך? הגיע היום האחרון.
להגיד את האמת די התאכזבתי, גם בתור ילדה קטנה לא הייתי חבורתי והיה לי די קשה ליצור חברויות חדשות.
ירדנו באותה תחנה כמו תמיד, חייכנו אחד לשני, אמרנו שלום וכל אחד הלך לכיוונו.
הדבר היחידי שנשאר לי בתור מזכרת לחברות המדהימה הזאת הייתה תמונה של כל הקבוצת גיל שלנו. אהבתי את התמונה במיוחד בגלל ראו את שנינו מחייכים אחד לשני כי באותו רגע התחלנו להתבדח על משהו שלא זכור לי. זה היה זיכרון מתוק בהחלט.
השנים עברו.
הגיע היום שבו עליתי לחטיבה, ומי ראיתי שנמצא בכיתתי החדשה? אותו אחד שהיה כל כך משמעותי לפני שנים, אך הוא לא זיהה אותי. את האמת? די צרב לי. אדם שהיה כל כך משמעותי בשבילי מוכיח שבעצם הייתי כלום בשבילו חוץ מזיכרון ילדות בודד.
עברו מספר חודשים ואיכשהו נוצר מצב שהתחלנו לדבר. נהיינו החברים הכי טובים, סיפרנו הכל אחד לשני וזה פשוט הדהים אותי. כפי שאמרתי, אף פעם לא הייתי בן אדם פתוח גם לא חברותי ומצאתי את עצמי משתפת כשלא חשבתי שדבר כזה אי פעם יקרה. אותו בן אדם, אותו זיכרון ילדות רחוק הפך לבן אדם המשמעותי ביותר בחיי, אנחנו חברים הכי טובים כבר 5 שנים ואני לא יכולה לדמיין את חיי בלעדיו, הוא נהיה חלק מהמשפחה שלי, חלק בלתי נמנע מחיי.