so much for my happy ending- צופה מבחוץ ורואה אותי בחיים שאני שונאת

אני לא ממש אני אני אני רוצה להיות בן אדם אחר אבל מפחדת מה שיחשבו עליי ממה שה החברים שלי שאומרים שיקבלו אותי בכול מצב יגידו זה מוזר כי שינוי אחד קטן בעצמי וחצי מהם ניטקו קשר וזרקו אותי החוצה עם לב שבור תמיד חושבת הלוואי שיכולתי לרחף למקום אחר במקום רק להסתכל על אנשים שמתיימרים להיות החברים שלי למרות שאני יודעת שרובם שונאים אותי שנותרה אחת שלא תעזוב אותי והיא החברה הכי טובה שלי בכול העולם והיא תמיד הייתה שם לצידי גם עם כול הדברים העלובים בחיים שלי למרות שאני מפחדת שאני מבריחה אותה לאט לאט אני רוצה לומר לכול האנשים שמסביבי מה אני חושבת עלהים וכמה אני שונאת כול אחד ואחד מהם על איך שהם אומרים להיות נחמדים ועל איך שאנחנו תמיד צוחקים על אנשים למרות שאנחנו בעצם האנשים שאנחנו צוחקים עליהם אני כול הזמן שומעת רכילויות על איך היא השתנתה והיא בגדה והוא אשם ואיך אני תמיד לא צודקת ורק אחרים צודקים אני יכולה לומר שבחיי תמיד היה לי כאב עם כול מה שעבר עליי
המחלה של אמא שלי שממנה אני אפילו לא זוכרת הרבה דברים רק קטעים ובקושי אני רק זוכרת אותי נכשלת בכול מקצוע אפשרי וכול אחר צהריים מוצאת את אמא שלי מתייפחת על כלום וגם לומר לה שאני אוהבת אותה לא הייה עוזר היתי כזאת מטומטמת אז.. וגם שאני הייתי מוצאת את עצמי במטבח מחזיקה סכין אבל אומרת לעצמי שאני חייבת להיות חזקה בשביל אמא
ושאח שלי כמעט מת שהוא היה שבועיים בטיפול נמרץ ואפילו לא ידעתי עם הוא ישאר בחיים ושחייתי חודש אצל סבא וסבתה שלי
שהיה עלי חרם שבאותו הזמן לא כול כך שינה לי למרות שאמרו לי הרבה ללכת להתאבד
וגם עוד היום אמא שלי הודיעה לי שלסבא שלי לא נשאר הרבה זמן ואני רק נזכרת בכול הזמן הזה שהוא היה מקריא לי את מגילת רות כשהייתי בת 7 והוא הסיבה היחידה שאני כול כך טובה בתנ"ך
וכול זה לא משתווה לכאב של עכשיו ואני לא יודעת למה אני מניחה שזה בגלל שאני עם הרבה אנשים ושי לי המון חברים למרות שהם לא באמת חברים לי אז מה אני צריכה לעשות להמשיך לעבוד על עצמי שהכול יסתדר או לקחת את עצמי בידים ולהתחיל לחיות כמו שאני רוצה למרות שאז אני באמת יהיה לבד?
וזה ישבור אותי