אמה?!

"אמה השמנה! אמה השמנה!" קראו כמה ילדים מהכיתה. אמה לא הייתה שמנה, היא דווקא הייתה רזה, ועוד שנייה הייתה אנורקסית אם ימשיכו לקרוא לה שמנה.
היא התחילה בדיאטת כאסח למרות שהיא לא צריכה.
אני הייתי החברה היחידה של אמה. לפני חודשיים חשבו שאמה קיללה את מלכת הכיתה, אז התחילו לעשות עליה חרם ולא דיברו איתה. חודש שעבר חזרו לדבר איתה, אבל בקללות וגידופים. מלכת הכיתה כל הזמן שמה רגל לאמה, מזל שבכל פעם אני הייתי שם כדי לתפוס את אמה. היא הייתה מבלה את כל ההפסקות בוכה באיזו פינה נסתרת, עד שאני הייתי מוצאת אותה ומבלה איתה. היא תמיד מתחבאת. אבל המצב רק החמיר, ביום אחר.
אמה הגיעה לבית ספר עם עיניים אדומות, וסימני חבלה על היד. "אמה? מה קרה?!" שאלתי אותה. היא אמרה: "א-אני בכיתי כי אמרתי לאמא שאני לא רוצה ללכת לכאן, אבל היא אמרה לי שאין ברירה כי החסרתי יותר מדי ימי לימודים, וכשהיא הלכה, כמה ערסים התנפלו עליי ו… את רואה מה קרה לי על היד." "אמה, אני לא מאמינה! וואי זה מתחיל לדמם.. בואי נלך למזכירות הם יטפלו בך." אמרתי. כולם הבחינו בדם ומחאו כפיים. אחד מהילדים אפילו צעק: "תמותי!" הדמעות כמעט נזלו מהעיניים של אמה, אמרתי לה: "תתעלמי, הם לא שווים את זה." אמה התחילה לצלוע, ועזרתי לה. באמצע הדרך למזכירות אמה פשוט איבדה כוח ברגליים. היא בזמן האחרון חיוורת. שאלתי אותה בפאניקה: "אמה את בסדר?!" היא אמרה: "כן.. בזמן האחרון אני לא אוכלת כמו שצריך. האמת היא שהתנגדתי להרבה אוכל לפני שבוע-שבועיים, אני לא זוכרת בדיוק.." "אז על מה את חיה?" שאלתי אותה. היא ענתה: "על מים ורבע תפוח." עזרתי לה לקום, ואמרתי לה: "זה חמור…." מהר עזרתי לה להגיע למזכירות. היא אמרה: "רק תבקשי פלסטר ונלך…" הנהנתי. הלכתי למזכירות, היועצת ישבה ממול המחשב, המזכירה הלכה לרגע. היועצת שאלה: "אפשר לעזור?" "כן. זאת אמה. אני לא יודעת מה לעשות!" אמרתי בשקט. היא שאלה: "מה קרה?" עניתי: "לפני חודשיים חשבו שאמה קיללה את מלכת הכיתה. מאז הם רק מקללים אותה, והיא? היא פוגעת בעצמה, היא חיה על מים ורבע תפוח, ועכשיו אפילו מכים אותה! אני לא יודעת מה לעשות!" היועצת קמה מהכיסא. אמרתי לה: "אבל אסור לה לדעת שאמרתי לך." היא הנהנה, וניגשה אל אמה. היא הביאה לה פלסטר, וביקשה: "אמה, ריין, בבקשה תבואו איתי." אמה ואני הלכנו עם היועצת, היא נכנסה אל הכיתה. אמה אמרה: "אני לא רוצה להיכנס!" אמרתי לה: "זה בסדר, אני איתך והיועצת איתך. "כן, רונה, אפשר לעזור?" שאלה המחנכת. ליועצת שלנו קוראים רונה. היועצת אמרה: "אני מצטערת להפריע. אני רוצה לחשוף אתכם לסיפור מזעזע שקרה בגללכם. אמה, ריין, כנסו." אני ואמה נכנסנו. אמה התחילה להיות חלשה מתמיד. היא נעזרה בי כדי להיעמד כמו שצריך. היועצת התחילה לדבר: "לפני כמה חודשים התחילה פרשת 'מלכת הכיתה'. וכמובן, כולכם טענתם שמי שהעליב את מלכת הכיתה הייתה אמה." "וזה נכון!" צעקו כולם. היועצת המשיכה: "ואיפה ההוכחות שלכם?" כולם שתקו. היועצת אמרה: "מאז שהתחלתם לקלל אותה, אמה החלה בשביתת רעב, היא חותכת, היא בוכה לבד בהפסקות. אתם בכלל יודעים מה…" היועצת המשיכה לדבר, וכולם הסתכלו עליה. אני הסתכלתי על אמה, המבט שלה היה כל כך עייף, העיניים שלה בהו בקיר, היא נראית נורא פתאום. שאלתי אותה: "אמה? הכל בסדר?" היא בלעה את הרוק, ואמרה: "אני לא יודעת…." היא התעלפה. צרחתי: "אמה?! אמה!!!!!!"
-כעבור כמה שעות-
אמה התעוררה בבית החולים. אמרתי לה: "אמה!!" חייכתי חיוך מאושר. היא בחיים… אמה אמרה: "אני לא מאמינה שאני אצטרך בסוף לחזור לקרקס האימים שנקרא בית ספר…" אמרתי לה: "האמת ש…לא." "מה? למה?" שאלה אמה. עניתי: "יש למישהו כאן וידוי. מנדי!!" מנדי, הידועה בתור מלכת הכיתה, נכנסה. אמה שאלה: "מנדי? מה את עושה פה?" מנדי אמרה: "אני חייבת להגיד לך משהו. כשטענתי שהעלבת אותי… אני בעצם קינאתי." אמה שאלה: "קינאת? למה?" מנדי ענתה: "כי… באותו זמן כולם התחילו לחבב אותך, ופחדתי שתגנבי ממני את התואר. אבל לא ציפיתי שאת תחתכי את עצמך, או שתרעיבי את עצמך, או שיכו אותך! אני בכלל לא רציתי להביא אותך למצב הזה…." אמה אמרה: "אני….." "אני מבקשת סליחה מכל הלב!" אמרה מנדי. היא התחילה לבכות. אמה אמרה: "אני לא יודעת איך אפשר לסלוח על כזה דבר… אבל מחר את תהיי חייבת ללכת להגיד לכולם מה עשית." "בסדר, אני אעשה כל מה שתרצי, רק תסלחי לי בבקשה!" אמרה מנדי. אמה אמרה: "סולחת…" "תודה רבה אמה!" אמרה מנדי וחיבקה את אמה. מנדי עזבה את החדר. שאלתי את אמה: "למה סלחת לה?" "כי חיים רק פעם אחת. אם לא הייתי סולחת לה עכשיו לא הייתי חיה עם עצמי."