מי אמר שאין מלאכים?

רונית, אחותי הקטנה, בת שבע תהיה בעוד כחודש, כבר בכיתה ב', מאמינה בקיומם של מלאכים. זה לא שחלילה אני מפקפקת באמונתה האבסורדית, אך איך אוכל להסביר לה שמלאכים לא באמת קיימים כמו שחבריה הדמיוניים פליקס ושטונגר לא? אני באמת לא אתפלא אם אחד מהם הוא למעשה מלאך שהחליט גם הוא בדרך זדונית להתחבר עמה.
לעיתים, כשאני כבר במיטתי על סף הרדמות, אני שומעת את הזדחלויותיה האיטיות בחדרי ואת קריאותיה קלות המזג למלאכים, שלטענתה מקורם בחדרי ושמקום המפגש הקבוע שלה איתם הוא בחדרי בשעת לילה מאוחרת.
לא פעם חשבתי כי נכנס בה שד, באחותי הקטנה. אחרי הכל, זה הגיוני למדי שתאמין בדמויות דמיוניות, אך זה די סוראליסטי ולא הגיוני שהיא מתקשרת איתן ונפגשת איתן על בסיס חודשי, לפחות כך היא טוענת.
לא רציתי להפריע במעשיה, שכן, אם אפריע ואפוצץ את הבועה שייצרה לה, הדבר יכול לפגוע אך ורק בה וביצירתיות שלה, והיא רק בת שבע סך הכל, חבל להרוס לה בגיל כה תמים וטהור את התמימות, ולשבור את מסך הדמיון.
יום אחד, כשכולי כאובה ומדממת, היא נקבה בקול גדול בשמי: "ניצן, ניצן! בואי מהר!"
"רונית!" אני צווחת בקולי קולות, מנסה להסביר לה שאין בכוחי לקום ולראות מה קרה הפעם לאחד מהחברים הדמיוניים שלה.
"המלאכים! הם… הם חזרו! בואי תראי אותם!" היא משוועת.
התרוממתי לאטי מהמיטה, משתדלת לא לעשות תנועה חדה, שכן אני לא בימים הטובים של החודש ומתקדמת לאט לאט לכיוון חדרה של אחותי האנינה.
"חכי!" היא מפצירה בי. "אל תיכנסי עוד"
"רונית, מתוקה שלי, מה יש שם בפנים?" אני אומרת בחצי קול ומביטה בה בתמיהה.
"המלאכים ניצן, הם שם!" בחיי, זיו פניה הוכיח עד כמה היא מאמינה בזה.
"רונית, את בטוחה?"
"כן ניצן, הם שם! אבל הם לא מדברים אף פעם משום מה! כנראה הם מתביישים!" היא ממשיכה בהתלהבות הביזרית שלה, כאילו מצפה שאצטרף למסיבה השגעונית שלה.
"מעניין למה הם יושבים אילמי פה שם" אני תוהה לעצמי בלגלוג ומסתכלת על אחותי הקטנה ועל השמחה שבה.
"איך הם נראים המלאכים האלה?" אני שואלת תוך התעניינות, מוודאת שלא יקרה מצב שתתאר אותם לרגע כאנשים לבושי מסיכה שחורה וכובע גרב, ומכאן ההמשך ידוע.
"כמו שמלאכים נראים! חוץ מזה שהם חסרי פנים!"
"כן? זה לא אומר לי הרבה"
"הם לבנים!
יש להם כנפיים!
והכי הכי חשוב – הם מגנים עלינו בימים הקשים.
זה כתוב להם על הקופסה" היא מפצירה שוב ושוב.
"כתוב להם על הקופסה?" אני מביטה בה, לא מבינה את פשר העניין.
ואני, שכבר חדורת מוטיבציה לפגוש את חבריה המלאכים, למרבה הפלא, מגלה את חבילת הפדים שלי שרועה על הרצפה.