דמעות אש

הכנפיים השחורות שלו רפרפו, הוא הביט בי בעיניו הכתומות הזוהרות. ליטפתי את חוטמו, וידי הלבנה נראתה כמו כתם חסר קשר בין כל השחור הזה.
״בלייז, אני צריכה ללכת,״ אני אומרת ומכסה את ראשי בברדס. ״אני אבוא אליך מחר. להתראות.״
אני יוצאת מהדלת, בודקת שאף אחד לא עוקב אחריי ורצה אל תוך עלטת הלילה.
העשב דגדג את גופי בשעה שהסתערתי בתוכו כמו חץ שנורה מקשת. אני ידעתי שזה אסור, לגדל דרקון. אבל הוא היה כל כך קטן כשמצאתי אותו, הייתי חייבת לשמור עליו. ובינתיים הוא קטן יחסית, רק מטר וחצי.
אני מגיעה הביתה ונכנסת בדלת. ״שארין,״ אומרת אמי, בידיה כפפות בישול וסינר למותניה. ״כמה פעמים ביקשתי ממך לא לאחר לארוחת הערב? איפה היית כל הזמן?׳
״חיפשתי.. אהמ, פרחים,״ אמרתי בזהירות.
״פרחים, הא?״ שאלה אמא והרימה גבה. ״בלילה?״
״כן,״ אמרתי. ״מחר יש חג, ורציתי שהבית יהיה מקושט.״
״אני יודעת שמחר יש חג!׳ היא קראה. ״כבר שבוע וחצי אני מבשלת, מנקה, מסדרת, מנכשת עשבים, עובדת עד שתים-עשרה בלילה בשביל לארח פה את המשפחה ומאכילה אותך ואת אחיך תוך כדי! אז המעט שאת יכולה לעשות הוא לבוא בזמן לארוחת ערב!״
נעמדתי דום. ידעתי מה הולך לבוא עכשיו, ורציתי שזה יעבור כמה שיותר מהר. אמא הורידה כפפה אחת מידה והנחיתה על פרצופי סטירה מצלצלת.
הדמעות ניסו לזלוג, אבל לא נתתי להן. עמדתי שם כמו פסל, עם לחי אחת אדומה. ״אני מקווה שזה ילמד אותך משהו, גברת צעירה,״ היא אמרה וחזרה למטבח.
רצתי במדרגות אל החדר שלי, קפצתי על המיטה הקטנטנה וטמנתי את ראשי בכר. לא בכיתי. אימא אמנם לא הענישה אותי כבר הרבה זמן, כמעט 5 שנים, אבל אני לא בוכה הרבה. כמעט אין דבר שישבור אותי.
פשטתי את הברדס, את החולצה ואת החצאית שלי, ולבשתי כותנת לילה. ״שיהיה לך בהצלחה, בלייז,״ מלמלתי חרישית בעודי עוצמת את עיניי ונרדמת.

למחרת בבוקר קמתי מוקדם מאוד, לפני בית הספר, בשעה 05:00. הייתי חייבת להאכיל את בלייז, אחרת הוא יחלה וימות. והדבר האחרון שאני רוצה שיקרה הוא שמוות דרקון לא אלים וקטן כל כך כמו בלייז יהיה על מצפוני.
לבשתי שוב ברדס, אבל הפעם לקחתי אחד בצבע בהיר יותר. השחור הזה ממש יבלוט בחוץ. אנחנו בין המשפחות היחידות שיכולות להרשות לעצמנו ברדסים ב2 צבעים, שנחשבו למשהו נדיר בעיר עוני כמו שלנו. אימא שלי עובדת ב2 עבודות בו-זמנית: המכבסה וחנות הבגדים, ואבא שלי עובד בתור נגר מצליח בעיר.
ירדתי לקומה הראשונה ולקחתי כל אוכל שאימא לא הצליחה לשים עליו את הידיים: כיכר לחם יבשה, חבילה של גבינת עיזים ופרוסת בשר הודו עבה. עטפתי הכל בבד והכנסתי את הצרור לתיקי. יצאתי החוצה וסגרתי אחריי את הדלת.
מפנ שאנחנו גרים בקצה העיר, מול הבית שלנו יש או בתים אחרים, או שדה. רצתי בתוך השדה הגבוה לכיוון בקתת העץ הנטושה שבה שכן בלייז. כשהגעתי לבסוף לבקתה, במרחק של חמש-מאות מטר בערך, ראיתי שם כמה אנשים במדים, צועקים ומכוונים לבקתה רובים. הלב שלי קפץ. יכול להיות שהם תפסו אותו?
התקדמתי עוד קצת וראיתי חמישה מהם יוצאים מהבקתה, מחזיקים דרקון שחור בחבלים. קיוויתי שזה לא הוא, אבל הוא פקח את העיניים לרגע וראיתי את הצבע הכתום. זה הוא.
״לא!!!״ צרחתי בלי לחשוב ורצתי לכיוון האנשים במדים. ״תזוזי, ילדה,״ אמר אחד מהם ודחף אותי. ״מצאנו דרקון, והוא צריך למות. כדאי שתעזבי את המקום עכשיו.״
״לא!״ צעקתי שוב. ״אל תהרגו אותו! בבקשה! הוא חבר שלי!״
״את מכירה את הדרקון הזה?״ שאל האיש ותדהמה על פניו. ״ואם כן, אז מה?!״ צרחתי בהיסטריה ורצתי אליו. אבל לפני ששמתי לב תפסו אותי 2 אנשים, חסונים וחזקים.
״העונש על גידול דרקון הוא חמור ביותר,״ אמר אחד מהם. ״בת כמה את?״
״לא אומרת לך!!״ שאגתי באוזניו.
״חצופה, הקטנה הזו,״ אמר השני. ״היא נראית לי בת 14 או 15. אני חושב שאפשר להכות בה.״
״לא! בבקשה, לא! תעשו לי מה שאתם רוצים, רק תעזבו את הדרקון הזה במנוחה, בבקשה!!״
שני האנשים קשרו אותי לאחד מפנסי הרחוב. האיש ששאל אותי אם אני מכירה את הדרקון שלף שוט מחגורתו. הוא הרים אותו והתחיל להצליף על גבי.
צרחתי צרחה ארוכה שפילחה את הדממה. הדם החל לזלוג מגבי, והרגשתי כאילו אני עומדת להתעלף.
הבטתי בעיניו של בלייז. הרגשתי עוד הצלפה של שוט. הוא הביט בי. עשן יצא מנחיריו, והוא ניסה להשתחרר מהחבלים והשמיע נהמות.
״תהרגו אותו, כסילים!״ צרח האיש. ״למה אתם מחכים?״
האנשים שהחזיקו את בלייז גררו אותו אל הסד והניחו את ראשו בכוח על העץ. ראיתי אחד מהם מרים את הסכין.
״אל תעזוב אותי, בלייז..״ דמעות התחילו לזלוג מפניי, בפעם הראשונה מזה 10 שנים. הרגשתי כיצד אני מאבדת יותר ויותר דם. ״בבקשה, לא..״
ושנייה אחרי זה הוא כבר היה מת.