#עוטי הקשקשים# פרק 4

"הנער מתעורר!" פלייר מיהרה לעברו כשהוא נע בחוסר נוחות. גאמו מאחוריה העביר את יגו בשיערו השחור. על לחיו השתרעה תחבושת לבנה וגדולה שכתם סגלגל החל ומכתים אותה ככל שהדם זרם מהפצע. הדרקונית האדומה הסתובבה אליו, ממצמצת בעצבנות. "אני צריכה לקחת אותך לרופא." טענה וחזרה אל הנער השרוע על מיטת האורחים. אט אט החלו עיניו של הזר נפקחות. שינגאמו התקרב אליו בהיסוס. "איפה?" מילה בודדה הסתננה מבעד שפתיו של הנער הצעיר, חזקה לא יותר מלחישה. "אתה במקום בטוח. אני שינגאמו וזו פלייר, מי אתה?" עיניו של הזר התקווצו ואחר התרפו בהשלמה. "אולי איידן?" פלייר קימטה את מצחה בבלבול, משחקת בקווצת שיער אדמונית. "איידן? הי. יש לנו כמה שאלות לשאול אותך." איידן מיצמץ בתוחכה ואחר הניח את כפות ידיו על פניו. גאמו העיף מבט חפוז בפלייר ואחר המשיך. "אתה בסדר?" בתגובה הנער הניד בראשו ושיחרר יבבה. "אני לא זוכר." בחדר השתררה שתיקה מביכה. "את מה אתה לא זוכר?" עיניו האפורות של שינגאמו נראו כאילו רוקנו מתכולתן. "הכל."
הנער, שמו עטוי בערפל, עקב אחרי פלייר וגאמו כששבו אל המטבח. "בינתיים אתה תהיה איידן, בסדר? אני לא יכולה לקרוא לך 'זר'.." פלייר סירקה את שיערה באצבעותיה בעצבנות. גאמו נשך את שפתו כרוצה לאמר דבר מה. "אנחנו צריכים לקחת גם אותו לרופא." למשמע דבריו פלייר הסתובבה ונעצה בו מבט. "ואיך זה יעבוד לדעתך?" גאמו הסיט את מבטו, מניח לשיערו, שממזמן כבר לא שמר על צורתו, להתפזר על פניו- בצורה המזכירה במקצת את אותו השינגאמו הביישן והמסוגר שפלייר הכירה עוד מימי הפנימייה. היא נשמה עמוקות ואחר הוסיפה ואמרה: "אני אצא עם שינגאמו לבית החולים לתפור את הפצע. אתה תסתדר?" איידן הנהן בחוסר שכנוע בולט. פלייר נאנחה והקיפה בזרועה את גבו של גאמו, שהיה גבוהה ממנה בהרבה, דוחפת אותו בעדינות לכיוון היציאה. "תשמור על עצמך!" קראה בחשש כשהיא ושינגאמו חצו את מפתן הדלת.

איידן הביט סביבו. הוא פסע מספר צעדים לעבר הטלוויזיה כששמע לחשוש מוזר מאחוריו. "פלייר?" קרא בחשש. כשלא זכה לתגובה משך בכתפיו והסתובב להדליק את המכשיר. לאחר מספר נסיונות כושלים למצוא את הכפתור הנכון, וויתר ויצא לסייר בבית. הוא שב אל חדרו ומשם למטבח להכין כוס תה חמימה. לבסוף השיעמום הביס אותו והוא קם והחל סורק את שאר החדרים, לא שואל את עצמו כלל אם מותר ואם זו תהיה חדירה לפרטיות של שני הדרקונים, כי אחרי הכל- הם לא היו בבית.
חדרה של פלייר היה צבוע במגוון כתומים מעוטרים סילסולי זהב, כחדרה של אישה עשירה הגרה לבד. על הקירות היו תלויים ציורים איכותיים של אמנים מפורסמים שוודאי עלו לא מעט, ומבין כולם בלט דיוקן אחד של משפחת דרקונים- אם, אב וביתם, שאיידן זיהה במעורפל. האב היה גבוהה, שיערו כהה ויעניו בוערות בניצוץ מסוכן. האמא לעומתו נצבעה בצבעי זהב עדינים ושיערה ועיניה כמו שמשות- ואף על פי כן עמדה במגננה כאילו בכל רגע עשוי כל עולמה להתהפך. לרגע עברה במוחו של איידן המחשבה שזו אינה משפחה מאושרת. הוא הרכין את ראשו בהזדהות, אבל איזו זכות הייתה לו להבין? שהרי הוא את משפחתו כבר לא זכר..

רחש נוסף הסב את תשומת ליבו אל החלון הרחוק שבמסדרון. הוא הוציא את ראשו בחשש, סורק את הנוף ההררי של העיר הדרקונית אינבר. העיר, בניגוד לרוב הערים המוכרות, נבנתה לא על מישור כי אם על סלעים משוננים- אך זה כמובן לא הפריע לדרקונים המעופפים. הם לא היו צריכים לטפס- מה שהפך את המראה שנשקף לנגד עיניו של איידן למוזר במיוחד.
זוג אנשים עמדו מתחת לחלון, שניהם מתנשפים במהירות. איידן מיקד את מבטו. למה שדרקונים ינחתו לפלייר מאחורי הבית? ואולי, עלתה בראשו המחשבה, הם בני אדם כמוהו? במבט מעמיק הבחין גם כי אחד מהיצורים הוא למעשה היא, והיא הצביעה עליו באצבעה. השניים התלחששו מספר דקות ואחר נעלמו. איידן שב פנימה, מבולבל.

דפיקה נשמעה בדלת. איידן נשם לרווחה ורץ לפתוח, אך מאחורי הדלת לא עמדו השניים שציפה להם. שק כבד הונף על פניו והוא צרח בדממה כשהזרים לקחו אותו עימם.