עיניים

אני שמה את התיק על כתפי, יוצאת מדלת העץ אל הרחוב. הוא שקט מאוד עכשיו. כולם ישנים ומתכוננים לעוד יום של קטילת דרקונים.
אני צועדת קצת בשדה, מחכה לראות איזה מקור מזון שאני אוכל להתקיים ממנו. אחרי צעידה של כמה דקות, אני רואה עץ תפוח במרחק כמה מטרים ממני.
אני רצה בהתלהבות לכיוונו, קוטפת את כל התפוחים שהיו שם, כולל אלה שבצמרת. מאז ומעולם ידעתי לטפס טוב.
אחרי שסיימתי לקטוף את כולם, קפצתי מהעץ. שמעתי משהו שממש הבהיל אותי.
זו הייתה נהמה.
נהמה של דרקון.
קפאתי במקומי. אסור לנו להתקרב לשום דרקון שאנחנו שומעים, ואם הוא מנסה לתקוף אותנו יש לקרוא לאנשי מקצוע. צעדתי כמה צעדים אחורה ונתקלתי במשהו מוצק.
הפניתי את פניי במהירות- ולרגע היה נדמה שאור כתום ניצב מולי. אחרי כמה נסיונות הבנתי שזה…
״דרקון,״ לחשתי.
הלכתי עוד כמה צעדים והצלחתי לראות חלק מפניו הענקיות והשחורות. הוא נראה מנומנם, אך עיניו היו פקוחות.
ידעתי שהוא לא הולך לתקוף אותי. התקדמתי לעברו בזהירות ונעמדתי מולו. אני לא יכולה לברוח, אחרת הוא יבלע אותי בביס אחד.
אין לי מושג כמה זמן עמדנו ככה. אני והדרקון. עיניי החומות הביטו בעיניו הכתומות, עורי הלבן זהר בירח, ומעט ממנו הוסתר בגלל גופו הענק והשחור של הדרקון.
אחרי המון זמן התקדמתי עוד צעד וליטפתי את אפו. הוא התנשף בבהלה אך לא נרתע.
הבטתי בעיניו תוך כדי ליטוף חוטמו, ולאט-לאט הכתום המסנוור נעלם כשהוא עצם אותן.
הפסקתי ללטף אותו, הלכתי כמה צעדים אחורה וברחתי משם מהר ככל יכולתי. לא פחדתי מהדרקון, וגם הוא לא פחד ממני. אני מניחה שזה היה פשוט לא הגיוני. למה שאדם ודרקון יתחברו ביחד??