זה הקסם, כל הקסם- סיפור שלכם, פרק 11

״על מה את מדברת?״ שאלה שובל בעיניים פעורות. ״את רוצה להתגנב לשם?״ היא הדגישה את המילים האחרונות.
הנהנתי.
״את התחלקת על השכל?״ אמרה אביה בלחש והעיפה את צמותיה הארוכות מאחורי גבה. ״יתפסו אותנו, וניענש! ולא רק זה, בחיים לא נצליח להגיע לקריסטל..״
״אנחנו נצליח.״ אמרתי בעקשנות. הרגשתי שעיניי הכחולות זוהרות, מלאות תקווה. ״לפי התוכנית שלי, אנחנו נגיע לשם, ניקח את קריסטל ונעוף מפה.״
״לא שכחת משהו?״ אמרה שובל והצביעה על עצמה. ״אין לי כנפיים! איך תיקחו אותי בדיוק, הא?״
״יש שיטות,״ חייכתי למייבל בערמומיות, והיא השיבה לי חיוך. ״ערסלים קסומים ודברים כאלה.״
״אני מקווה שזה בטוח,״ אמרה אביה. ״שמעתי פעם ממישהי שבני האדם טסים בשמיים בדבר כזה שנקרא ״מטוס״- והמון פעמים כמה מהם התרסקו וכולם מתו, בגלל תקלה טכנית קטנה.״ היא התנשפה בחוזקה ובעיניה הופיעו דמעות. אביה מאוד רגישה.
״אולי טוב שחלק מהם מתו,״ אמרה שובל באכזריות.
״היי, היי,״ אמרה מייבל. ״בואו לא נמעיט בערכם.״
״כל זה לא חשוב,״ אמרתי בקול חזק. ״אנחנו צריכות לתכנן תוכנית. בואו לחדר שלי.״

״את לא רצינית.״ שובל נענעה בראשה.
״בחיים לא נצליח,״ הסכימה אביה נמרצות.
״למעשה, למרות שאיפתי הרבה להרפתקאות, איאלץ לסרב הפעם.״ אמרה מייבל בקול צפצפני כמו של המורה שלי לחשבון בבית הספר הקודם.. שם הייתי באה עם אביה באוטופלוס, היינו לומדות ומשחקות בחצר, חוקרות, יוצאות למסעות ביחד עם קריסטל.. אני מחניקה את הדמעות. אני מתגעגעת כל כך לקריסטל. רק עכשיו אני מבינה את זה, אחרי כל כך הרבה זמן שלא ראיתי אותה. אני אפילו מתגעגעת להולי המגושמת, חסרת-הכנפיים.
״את בסדר, ליל?״ שאלה מייבל.
״כן,״ אמרתי בקושי ומשכתי באפי. ״אני- אני רק עצובה שאתן לא מסכימות עם התוכנית.״
״היא אדירה,״ אמרה אביה. ״אבל מסוכנת מאוד. נצטרך להיות ממש זהירות, ליליאן.״
״שלא לדבר על שאנחנו צריכות לברר מתי היא בדיוק מגיעה לחדר השינה,״ אמרה אביה. היא התיישבה על המיטה שלי, מהרהרת.
״בטח ב11 בלילה,״ אמרה שובל.
״גם אם זה בשעה כזו, נגיע אליה.״ אמרתי. ״ועכשיו, נתכונן!״
״תזכירי לי למה אנחנו עושות את זה.״ מייבל גלגלה את עיניה.
״אנחנו יוצאות לעולם החיצון,״ קמתי על רגליי. ״אנחנו נשנה את פני דור הפיות לנצח נצחים! ארבע ילדות קטנות-״
״חמש,״ אמרה מייבל.
״את לא קטנה,״ גיחכתי. ״את כבר בת 17 בשנות אדם. ולעזאזל, למי אכפת! אנחנו נצא לשם ונתמודד, גם אם זה יהיה הדבר האחרון שנעשה!״
רפרפתי בכנפיי והתיישבתי במיטת הקומותיים, סמוקה מרגש.
״אמממ.. ליליאן?״ שאלה שובל בקול זהיר. ״אני חושבת..״
״מה?״ כמעט צעקתי.
״שאת רק רוצה, את יודעת, נו. לצאת להרפתקאות. זה נורא מסוכן. עדיף להישאר כאן.״
״תסלחי לי?!״ התפלצתי. ״את זוכרת מה קרה לבן דוד שלך? אנשים רצחו אותנו! והיצורים האלה *שם בחוץ*! חייב לעצור אותם, או לפחות לגלות מה הם עושים!״
״וצריך לגרום להם להפסיק להאמין בפיות,״ אמרה מייבל. ״זה מסוכן מאוד. פעם, בשיעור ספרות, המורה שלי הקריאה לנו רשימה של ספרים על פיות.״
״כמה יש?״ שאלתי.
״בערך 800 ספרים שונים,״ היא אמרה. ״וזה עוד קצת. אני ממש מרחמת על כל החרקים החמודים שגרים אצלנו בעיר. כלומר, עליהם יש הרבה יותר, בסביבות ה-2000.״
״וואו,״ אמרה שובל בעיניים פעורות.
״אז את מסכימה?״ אמרתי בחיוך.
״כן.״ היא אמרה באומץ. ״אבל בתנאי אחד.״
״מה?״ שאלתי.
״שנוציא את התוכנית לפועל מחר, כי אני ממש חייבת לישון קצת. אני עייפה בטירוף.״
צחקתי צחוק גדול וחיבקתי אותה. ״ברור. ולא מגלים לאף אחד. זוכרת?״
״כן,״ אמרה.
הן נפרדו ממני ובאו לצאת מהחדר, אבל כשמייבל רצתה לפתוח את הדלת, משהו- או מישהו- כבר עשה את זה במקומה.
זה לא היה שומר, ולא אימא שלי. ולא בת דודה שלי פליסטיה, ולא אף אחד שראיתי פעם. אבל לפי צעקת ההפתעה של שובל הבנתי מי זה.
זה היה אח שלה.