זה הקסם, כל הקסם- סיפור שלכם, פרק 15

השיער של מייבל התנופף קלות כשהדלת נסגרה מולה. היא חזרה אלינו, דמעות בעיניה.
״מה אני אמורה לעשות עכשיו?״ היא שאלה אותנו בלחישה. טפחתי קלות על גבה. מעולם לא ראיתי אותה בוכה. דמעותיה השחורות זלגו על השטיח המהודר. היא ניגבה את עיניה באצבעותיה והסתכלה עליהן. ״לא בכיתי מאז שהייתי בת 15, אז לא ראיתי את שינוי צבע הדמעות.״
״השתנו לך הדמעות?״ שאלה שובל בנשימה עצורה. אביה כיסתה את פיה בידה. הרגשתי פתאום גרוע מתמיד.
״כן,״ היא משכה בכתפיה. ״שחור, מה? צבע נחמד.״
כשהחיים שלך עוברים שינוי קיצוני, עצוב או שמח, צבע הדמעות שלך משתנה. למשל, אם אחד מהקרובים שלך מת, או מישהו שאתה אוהב, הדמעות שלך מתכהות. אם קורה לך משהו שמח, למשל, נולד לך אח או שגילית את אביך האבוד או משהו, הדמעות נהיות בהירות וצבעוניות יותר.
״למה הן השתנו?״ לחשתי.
״אחותי,״ היא אמרה. ״היא יצאה לעולם החיצון ו.. נו, את יודעת.״
אביה הורידה את ידה מפיה והסתכלה על מייבל ברחמים. שובל חיבקה את מייבל חיבוק קצר. ״אני מצטערת כל כך.״
״זה בסדר,״ אמרה מייבל. מייבל החזקה, שלא בוכה אף פעם, שתמיד מצליחה להצחיק אותי, שחושבת בשנינות ואף פעם לא נלחצת. ״בגלל זה הצטרפתי אליכן. אני לא מתכוונת לוותר מהר כל כך. אני רוצה לנקום במטומטמים האלה.. בשביל אחותי.״
״ודודה שלי,״ אמרה שובל. ״הכל בגללם. בגלל בני האדם האלה.״
״יש לי רעיון,״ אמרתי. ״שעת השינה שלהם היא בעשר בלילה.. מה השעה עכשיו?״ שאלתי. מייבל הביטה באחד החלונות אל הירח. ״כמעט עשר. עוד 5 דקות.״
״נחכה כאן,״ אמרתי, ופתאום עברה בי המחשבה שמישהו צופה בנו. ״תיכנסו לעציץ הזה.״
הצטופפנו בין ענפי שיח הורדים, והמתנו. שמענו קולות עמומים מהחדר של קריסטל. כמה שמיכות מוסטות, אורות שנכבים.
״עכשיו נלך?״ שואלת אביה. שלושתנו ענינו לה ״לא!״ בהול.
״בסדר, בסדר,״ היא אומרת בפנים חמוצות.
לאחר כעשרים דקות שנדמו כנצח, אני שואלת את חברותיי, ״מה נעשה?״
״שמעתי פעם על שיטה של בני האדם לפתוח דלתות,״ לוחשת אביה. ״לוקחים משהו ממתכת ומסובבים אותו בחור המנעול עד שהדלת נפתחת.״
״זה נשמע מחורבן.״ אמרה מייבל. ״בני האדם האלה..״
״אולי זה יעבוד,״ אמרה שובל בתקווה. ״למישהי יש סיכה?״
אביה מחטטת בשיערה הקלוע בצמות שחורות ארוכות. ״אני תמיד מסתובבת עם סיכות נוספות,״ היא אומרת. היא מחזיקה בידה סיכה שחורה דקה. אני לוקחת אותה ממנה ופונה אל דלת החדר.
אני מסובבת את הסיכה בחור המנעול, ושומעת קול נקישה. ״זה נפתח?״
״יש רק דלת אחת לבדוק.״ אומרת שובל. היא ניגשת לדלת ופותחת בה סדק צר.
״זה הצליח!״ מצייצת שובל. אני משתיקה אותה במכה על ידה. ״הי-״ היא מתחילה לפני שאביה סותמת את פיה.
משום ששובל הכי פחות בולטת בזכות העובדה שאין לה כנפיים, אנחנו נותנים לה להיכנס להעיר את קריסטל. היא ניגשת לאחת המיטות (שבלטו ממנה כנפיים שחורות עם נוצות) ומטלטלת את הדמות שבו. לבי קופץ למחשבה על העובדה שקריסטל נמצאת כמה מטרים ממני..
״מי זה?!״ אני שומעת את הקול המוכר של קריסטל.
״תגידו, מעצבנות שכמוכן,״ לוחשת מייבל בעוקצנות מהולה בפחד. ״חשבתן על העובדה שקריסטל לא מכירה את שובל?״
אני פותחת קצת את הדלת ומציצה בפנים. קריסטל ערה לגמרי, והיא חובטת קלות בשובל בעזרת כנפיה.
ללא כל היסוס אני נכנסת דרך הדלת, עוקפת כמה מיטות, ומגיעה למיטה של קריסטל.
״קריסטל?״ אני לוחשת. ״זו את?״
קריסטל מפסיקה לנסות להיאבק בשובל. ״ליליאן?״׳
״כן, זו אני!״ לחשתי בהתרגשות.
קריסטל עוזבת לחלוטין את שובל ומחבקת אותי. דמעותיה הורודות זולגות על כיסוי המיטה (בעקבות אחותה שנולדה כשהייתה בת 9).
״את כאן!״ היא לוחשת לאוזני.
״כן, נכון.״׳אני מחבקת אותה חזק יותר. ״זו שובל, חברה שלי. באנו לקחת אותך.״
שיחתנו נקטעת בשל קול שבוקע מהחדר הסמוך. ״קריסטל? הכל בסדר?״
קריסטל בקושי לוחשת ״מתחת-למיטה-עכשיו!״ לפני שהוריה נכנסים לחדר. אני ושובל טמונות היטב מתחת למיטות הרזרביות שבחדר.
״קמתי והלכתי לשתות,״ אומרת קריסטל. ״הכל בסדר עכשיו. רק שרתי לעצמי קצת.״
״בסדר,״ אומרת אימא שלה בטשטוש, ונכנסת דרך הדלת המפרידה בין החדרים.
אני מוציאה את ראשי מהמיטה, ושובל מופיעה לרגע לצדי. ולפני שאנחנו יכולות להתאפק, שלושתנו פורצות בצחוק.