זה הקסם, כל הקסם- סיפור שלכם, פרק 17

דמעות עולות בעיניי, נשטפות מהן ונותרות מאחוריי, בעוד אני מחזיקה בידיהן של חברותיי. אני מתעופפות בכוחות משותפים אל עבר העצים, ועוצרות רק כשאנחנו בטוחות שהפסיקו לרדוף אחרינו, וכדי להסדיר את הנשימה.
קריסטל נראית מבועתת. מייבל נראית מרוצה מהעובדה שהצלחנו לברוח.. ואביה? היא ניגשת לעץ הקרוב, פניה מוסתרות מאיתנו. לפי גופה שרועד קלות אני מניחה שהיא בוכה.
אני נשכבת על הדשא הצחיח. ״הם לקחו אותה,״ אני אומרת, ובפעם הראשונה ממש מאמינה שזה קרה. הם לכדו את שובל.
נשארנו ארבע, ואני לא יכולה להפסיק לתהות מי תהיה הבאה בתור שתלך.
״אני מציעה שנקים מחנה ללילה,״ אומרת מייבל. ״כבר 11 וחצי בלילה.. כדאי שנלך לישון. מצפה לנו יום גדול מחר, נכון?״
כשאף אחת לא עונה, היא מחמיצה פנים ואומרת: ״מה איתכן. גם אני עצובה ששובל כבר לא כאן, אבל אני בטוחה שהיא רוצה שנמשיך במסע שלנו. ואני לא מתכוונת לוותר בקלות כזו.״
״את צודקת,״ אומרת קריסטל ומנערת את ראשה קלות, כאילו שקועה במחשבות. ״מה אנחנו צריכות למחנה?״
״זה לא מחנה קבוע. תמצאו מקום חם לישון, ועם סכך. שלא נירטב-״ התחילה מייבל להסביר.
״שובל לא צריכה את זה.״ אמרה אביה, וקולה נשמע צרוד ומרוחק. ״אין לה כנפיים.״
״נכון, אבל שובל לא כאן,׳ אומרת מייבל בחוסר-סבלנות. ״מישהו חייב ליפול, חייב להקריב את עצמו למען האחרים!״
״אבל למה זו חייבת להיות היא?!״ צועקת אביה, וציפורים שנמנמו על עץ סמוך צייצו וברחו. ״למה לא נשארתי שם, לעזור לה, במקום לצאת למסע הזה, חסר המטרה?״
״הוא לא חסר מטרה,״ מסננת מייבל.
״היי, בנות,״ אני נעמדת בין שתיהן. ״אנחנו לא צריכים ריבים עכשיו. זה רק ייעכב אותנו, מייבל, ושובל לא הייתה רוצה בזה. אביה.״
הן מפנות גב אחת לשנייה ומשלבות ידיהן. ״אני הולכת להביא משהו לאכול,״ אמרה קריסטל. ״את באה, אביה?׳ היא הוסיפה בהדגשה.
״כן,״ אומרת אביה וצועדת בעקבות קריסטל אל עבר קבוצת שיחי תותים. כשהן יוצאות מטווח שמיעה, אני פונה אל מייבל.
״לא חשבתי שהיא תיקשר אליה כל כך.״
״גם אני לא,״ עונה מייבל בעודה מרימה מהאדמה אבן חדה וענף עבה, ומתחילה לגלף לעצמה סוג כלשהו של חנית קטנה. ״את בסדר עם זה, בכלל?״
אני רוצה להגיד לה ״כן״, לעשות כאילו אני בסדר. אבל במקום זאת אני נאנחת אנחה עמוקה. ״היא החברה הכי טובה שלי. ברור שאני לא בסדר עם זה. אני אוהבת את שובל, היא חברה שלי, ואני מניחה שנהיה בקשר אחרי שכל זה ייגמר, אם זה ייגמר..״ אני מחווה בידיי על היער הדומם, שנראה ענק מנקודת מבטן של פיות. ״בואי נלך לישון. את יכולה להיות במשמרת הראשונה?״
״בטח,״ היא אומרת.
אני מתעופפת קרוב למייבל, שנראית אדישה לחלוטין וממשיכה לגלף את החנית שלה, בחיפוש אחר פרחים גבוהים שיעניקו מחסה בחושך. אני מוצאת פרח כלנית גדול שנראה מתאים למטרותיי. אני מסדרת את האבקנים בצורה כזו שיהיה נוח לשכב עליהם, וליתר ביטחון גם מביאה עלה רך שישמש כשמיכה.
אביה וקריסטל בדיוק חוזרות. ״הבאנו קצת גרגירי יער. מהסוג הקטן, אל תדאגי,״ הן אומרות כשאני נראית מודאגת מהעובדה שלא נצליח לאכול את זה מרוב שזה ענקי.
אני לוקחת גרגיר למייבל (׳הגרסה הקטנה׳ בשבילנו היא בגודל של כדור). ״תאכלי,״ אני מביאה לה את הגרגיר. ״זה טעים מאוד.״
אחרי ארוחה דלה של גרגירי יער ומים מנחל שאביה וקריסטל גילו כשאספו תותים, אנחנו מתמקמות בתוך הפרח.
״לילה טוב,״ אני אומרת להן, והן משיבות לי באותה תשובה. כשהן עוצמות את עיניהן אני מודה בדממה למי-שזה-לא-יהיה שעוזר לי שם למעלה, ותוהה אם תהיה לי הזדמנות לעשות את זה שוב.