קליאו והעפיפון הירוק

קליאו בת השבע קיפצה על רגליה, ליד דלת הכניסה של הבית, ממתינה בקוצר רוח לצאת עם אביה, פריין, אל הגן הציבורי- להעיף עפיפון!
לקליאו היו זוג עיניים אפורות וגדולות, ריסים ארוכים שהטילו צלליות על עיניה, גומות חן שהתבלטו כאשר חייכה וצחקה, שיער שטני ואף ארוך שהרס במעט את מראה פנייה העליז והשובב. היא לבשה שמלה ירקרקה ונעלה נעלי בובה צהובות שהסוליות שלהן בצבע ירוק כהה.
היא התרגשה, מכיוון שאת העפיפון קיבלה ליום הולדתה השבע מסבתה, שנפטרה זמן קצר אחריי ממחלת סרטן העור.. היא אהבה את סבתה מאוד, וגם אהבה את שמה השני, אוליביה, על שם סבתא. היה לה קשה לעכל את זה שסבתא לא תחזור, ושהיא כבר לא תלך לבית בחווה לאכול את האוכל הטעים של סבתא, ושלא תצא עוד לטיולים מסביב לחווה לצד סבתה, המסבירה לה מה זה מה..
המחשבה על סבתא העיבה על מצב רוחה, אבל אז הגיע פריין כשהוא מחזיק בסלסילת פיקניק, ובעפיפון. העפיפון היה יפה מאוד, בצבע ירוק עם נקודות קטנות וצהובות, בצורת פרח. קליאו נזכרה שסבתא אהבה מאוד פרחים, וזוהי כנראה הסיבה לצורת העפיפון.
"קדימה, מתוקה, שנזוז?" שאל פריין בעליצות.
קליאו הנהנה בחיוך, ויחדיו שניהם יצאו מדלת הבית. קליאו דילגה לצד אבא שלה על המדרכה, וראשה התנקה מכל המחשבות העצובות והתמלא במחשבה השמחה על הבילוי הכיפי שמצפה לה.

קליאו ופריין התיישבו על המדשאה הגדולה שבגן, ואבא הוציא מהסלסילה העשויה קש קלוע כריכי גבינה צהובה עם ירקות חתוכים וגבינה לבנה.
"יאללה, קליאו, תאכלי ואז אני אעזור לך להעיף את העפיפון,"
"לא צריך, אבא, אני כבר יודעת!" היא צחקה בין ביס לביס.
אחרי שסיימה לאכול את הכריך, קמה קליאו על רגליה, לקחה את העפיפון והתרחקה מאביה, אל מקום בו הרוח הייתה חזקה יותר. שערה הקצר, שהתנפנף ברוח, לא הפריע לה, והיה נעים לחוש בו מבריש את עורפה. היא רצה קצת, והעפיפון התרומם והחל לשייט באוויר. קליאו צחקה בהנאה, וגומות החן שלה בצבצו בצידי שפתיה.
"אבא, אבא, תראה, העפיפון עף באוויר!" קראה קליאו בהתלהבות. אביה החזיר לה חיוך והנהן, ובינתיים דיבר בפלאפון הסלולרי שלו. קליאו רצה בבת צחוק ברחבי המדשאה, העפיפון כאילו עוקב אחריה. לפתע הבחינה בכלבה שחורה ופרוותית, והיא שאלה את הבעלים, אשה בעלת שיער בלונדיני ועיניים כהות שהופיעה מעט אחרי, "היא נושכת?" ההיסוס ניכר בקולה.
"כלל לא, מתוקה." אמרה האשה.
קליאו נטשה את העפיפון והחלה ללטף את הכלבה. הכלבה החזירה לה ליקוק רטוב על הלחי, וכשקליאו נפרדה מהכלבה, נבהלה. העפיפון נעלם!
היא קראה לו, "עפיפוני!", אבל לא מצאה. כשחזרה אל אביה, דמעות כבר התחילו לרדת במורד פניה.
"מה קרה, בון-בון?" שאל בדאגה וחיבק אותה. היא הסבירה לו בקטיעות מה קרה. פריין האזין בשתיקה, ואז הביט בה במבט מתנצל. "קליאו, היית צריכה לדעת שאם תשחררי את העפיפון, הוא יעוף.. אני לא יכול לעזור לך. תאלצי להתמודד."
קליאו הייתה עצובה כשהגיעה הביתה, ולרגע חשבה שהרגישה את ידה הקמוטה של סבתא מונחת על כתפה בנחמה.