אנסטסיה הגירסה שלי – פרק 2

הגיע הערב והנשף היה מדהים , כולם לבושים בגדים מהודרים .
אני לבשתי שמלה תכולה , עם עיטורים ירוקים בכל מיני גוונים .
התחלנו לרקוד , רקדתי עם אחיותיי במעגל ,עם אימא , ועם אבא .
אבא הסתובב והניף אותי באוויר , ובאותו הרגע ראיתי את סבתא יושבת על הכיסא שלה ומחייכת לעברי , רצתי אליה והבאתי לה ציור שציירתי ,של ילדה קטנה יושבת על כיסא אדום .
והיא המשיכה לחייך .
ופתאום , הוציאה מהתיק הקטן שלה מין תיבה קטנה ועגולה .
שאלתי אותה עם זו תיבת תכשיטים ?
ובלי לענות לי , הושיטה סבתא את ידה לתוך התיק , והוציאה משם משהו קטן , הכניסה אותו
לחור שהיה בתיבה והחלה לסובב , פתאום , נפתחה התיבה באיטיות ונשמעה מנגינה מוכרת
ומיד זיהיתי , ואמרתי : השיר שלנו .
סבתא חייכה שוב ואמרה , בכל לילה כשאת מתגעגעת , פתחי את תיבת הנגינה ודמייני שאני שרה לך .
והיא הביאה לי את המפתח של תיבת הנגינה ואמרה לי תיקראי :
קרבתי את המפתח העגול הקטן לעיניי וגיליתי שזה תליון , שרשרת קטנה ועליה כתוב :
"יחד בפריז… "
חיבקתי את סבתא חזק חזק וענדתי את השרשרת בשמחה רבה .
שניות ספורות לאחר מכן הלכתי אני וסבתא לגן שוב , בדרכינו לשם התחלתי לרוץ .
התרגשתי מהמתנה של סבתא , הגעתי לדלת ובאתי לפתוח אותה בחוזקה ומכיוון שהדלת היתה ישנה ועדינה , שברתי את הידית .
לא ידעתי מה להגיד , לא רציתי שיכעסו עלי ולכן רצתי בחזרה לסבתא ואמרתי לה שצריך ללכת מדרך אחרת כי בדיוק עכשיו צובעים את הקירות במסדרון הסמוך .
אז הלחנו מהדרך הארוכה אל הגן . אך באמצע דרכינו אבי ניקולאס משך אותי ואת סבתא לתוך חדר שהיה ניראה ריק וחשוך .
לפתע נידלק האור , הכל היה מקושת מסביב , שולחן עם מפה לבנה עליו עם מלא ממתקים ובאמצע עוגה גדולה ועליה כתוב : יום הולדת שמח אנסטסיה .
כן זה הוא יום ההולדת שלי כיביתי את הנרות , ובלבי אמרתי : הלוואי שתמיד יהיו ימים כאלה , כל הזמן …… אבל כנראה משאלתי לא תיתגשם …
בדיוק באמצע פתיחת המתנות , אנשים החלו להכנס לארמון , כולם היו מפוחדים , והתחילו לרוץ לעבר היציאה האחורית , זו שרצינו אני וסבתא לצאת מתוכה אל הגן אבל אני והשובבות שלי , שנינו שברנו את הידית .
כולם הגיעו אליה , הבינו שאי אפשר לצאת והתחילו לרוץ לעבר היציאה השניה .
בעודנו עוברות את חצי הדרך ליציאה , צעקתי לסבתא : תיבת הנגינה , אני שחכתי אותה בבית הבובות שלי , ורצתי לחדרי , וסבתא אחרי .
הגעתי לחדר הוצאתי את תיבת הנגינה בזריזות והכנסתי אותה לתוך תיק הצד הקטן שלי שקיבלתי מאלכסנדר אחי הקטן , ופתאום שמענו יריות מהדרך שבה עמדנו לצאת , וצעידות של מגפיים כבדים בדרך אלינו .
סבתא נראתה מבולבלת מאוד ,
ולפתע נזרקתי בחלון הגדול שבחדרי , רצתי אליו והתחלתי למשוך אותו כלפיי כדי לפתוח אותו
סבתא הסתכלה עלי בצורה מוזרה , ואמרתי לה שזאת הדרך היחידה להינצל, לצאת דרך החלון ,
הרי זאת הקומה הראשונה אז אפשר לצאת החוצה .
אבל הרי זה לא על פי החוקים ,אין זו התנהגות הולמת , אמרה לי סבתא .
והשבתי לה כי זאת הדרך היחידה לצאת מכאן וחייבים למהר כי הם מגיעים .
סבתא השתכנעה ,ויצאנו שתינו דרך החלון , והתחלנו לרוץ יחד עם שיירה ארוכה של ניצולים .
רצנו בחול כוחנו , אבל לא יכולתי לעזוב את ביתי האהוב , שבו חייתי כל חיי , הבטתי לאחור , וראיתי שרפות ופיצוצים בכול מקום בארמון , העשן היה סמיך ושניות ספורות לאחר מכן לא ראיתי עוד את ביתי.
לפתע הרגשתי שידי נותקה מידה של סבתא , רצתי לאט יותר בגלל מבטי לאחור , סבתא רצתה לעצור ולאחוז שוב בידי , אבל ההמון המבוהל המשיך לרוץ קדימה ולדחוף , ואז , לא ראיתי אותה עוד .
בכל זאת המשכתי לרוץ בתקווה להשיג אותה , אבל לא היה לי את הלב לדחוף אנשים אחרים וילדים קטנים שאולי במצבי , אז המשכתי לרוץ בקצב שלהם , בתקווה שאפגוש את סבתא בהמשך , אבל זה לא קרה …
שמעתי סוסים , הבטתי שוב לאחור בפחד …
וראיתי את החיילים בעלי המגפיים העבים , והמדים הכחולים , רכובים על סוסים , ומתקדמים לעברי .
החלו צעקות , שמתוכן שמעתי : " הם באים לתפוס את הנמלטים .
שנייה אחרי הרגשתי כף רגל עבה בועטת בגבי , ומפילה אותי לאדמה , ואז איבדתי את רוב זיכרוני , הבטתי מעל בפחד , וראיתי את ההמולה בלי לזכור שהיא הייתה קימת בכלל .
חשבתי מהר , כמו בסיפורים שאני המצאתי עם מישהי מסתורית ( סבתא שלי ) , מוטלת מתה , אולי הם לא יתייחסו אליי .
כך הייתי יומיים רצופים , ולאחר היומיים , פקחתי עין ,בשביל לראות שאף אחד לא מבחין בי .
השטח נקי ,ברגע שהבנתי זאת , קפצתי על רגלי ורצתי להתחבא ביערות ממול .
לאחר יומיים של הליכה , הגעתי לפיצול דרכים . ישר ממול הייתה דרך גדולה יותר . משמאל בפינה היה פתח קטן , עטוף בצמחים מטפסים , שרק ילדים יוכלו לעבור דרכו .
התלבטתי נורא , ולפתע התחלתי לשמוע את הקולות הצרובים בזיכרוני , קולותיהם של צהלות סוסים , וצעקות של פרשים . אז בחרתי ללכת דרך הפתח הקטן כדי שלא יגלו אותי .
נכנסתי , המקום היה חדש ולא מוכר , מלא שבילים , התפצלויות רבות ולא ידעתי לאן לפנות .
לא היה לי כיוון לאן ללכת . ומכיוון שהייתי עייפה כל -כך לא שלטתי בגופי . ורגלי החליטו בשבילי לאן ללכת .
שבועיים ביערות , כבר לא היה לי כח להמשיך . הבנתי שנכנסתי למבוך נוראי . ובלי ששמתי לב נפלתי ארצה בעילפון .
מספר שעות אחרי , דמות מוצלת התקרבה אלי מתוך השיחים …