'ארץ האפשרויות הבלתי אפשריות'- "אליס והכובען המטורף"- רומן קצר

'ארץ האפשרויות הבלתי אפשריות'- "אליס והכובען המטורף"- רומן קצר.

חיי השתנו כאשר אדם בשם לואיס קרול נכנס אל חיי.
אדם המבוגר ממני במספר שנים משמעותיות אך דמיונו לא היה שונה משלי כלל וכלל.
חבר משפחה הוא היה, אהוב על כולם ויותר מכל, חברי הטוב ביותר, מגשים משאלות דרך כתיבתו המרהיבה.
סיפורים משונים הוא נהג לספר לי כאשר שטנו בנחת בנהר התמזה.
סיפורים על חיות מדברות, עצים נעים, עריפת ראשים ואפילו פרצופים נעלמים של חתולים והוא אפילו אפשר לי לדגמן למענו, 'על מנת להעשיר את השארתו', לטענתו.
מכיוון והייתי ילדה כבת ארבע הדבר נחשב בעיני כמשעשע ואף מרתק, אך כיום האדם הזה איננו עוד.
בפתאומיות הוא עזב, בדיוק כמו משב רוח קל, בא במהירות וחולף בשתיקה.
זיכרונותיי מעורפלים משכבר הימים, אמי אומרת שמאז היעלמותו חלפו תשע שנים.
ובחלומותיי איני מצליחה להיזכר בפניו, רק בשקט שרר סביבנו, במים הכחולים הנעים באיטיות, בתנודות סירת המשוטים ובהבטחה נושנה, "אני אמצא בשבילך את ארץ הפלאות".
אחותי הגדולה לורינה זוכרת ממנו בוודאי יותר מאשר אחותי הקטנה אדית, לטענתן זו אני עמה הוא בילה יותר מכולן לכן מן הראוי שאזכור יותר מהן.
שמי הוא אליסיה לידל, אך כולם נוהגים לכנותי בשם אליס.
"אליס! את תקרעי את השמלה שלך!" קראה אחותי הגדולה לורינה.
היא בהחלט הייתה ליידי, אמי דווקא אהבה את הנימוסים וההליכות שלה, אפילו אדית הייתה מחקה אותה, בדיוק כמו עכשיו כאשר שתי אלו התיישבו בגב זקוף על הסדין הלבן שנח על הדשא הרך ולגמו בהבעות טומנות סוד את תה הקינמון שהריח נפלא, אך כלל לא התמזג בריחות הטבע, לטעמי.
החיים הללו, כאילו נקבעו ממזמן, ואתה כאדם בסך הכול הייתה כלי במשחק שלהם, כלל לא מצאו חן בעיני.
חיפשתי אחר הרפתקאות ואתגרים מאז היותי קטנה, חפצתי להגיע למקומות גבוהים ולהניח לדמיוני להמריא לשחקים, בדיוק כמו עכשיו, בעודי יושבת על ענף גבוה ועבה כשבידי ספר עלילות על פיות, שירים קסומים ומשעשעים וסיפורי הפלאות שאינן מן השגרה של החיים האמתיים.
הסתרתי בשמלתי הכחולה את הגרביון הלבן הקרוע בשל המאמץ שנבע מהטיפוס על העץ והשקפתי מעלה על השמיים, מניחה למוחי לתהות על החיים, להמציא סיפורים ולשקוע בשנת צהריים מתוקה.
כשהתעוררתי על אותו ענף הכול סביבי החשיך.
הבטתי מטה בחיפוש אחרי אחיותיי אך בשל החשכה תהיתי אם הן נטשו אותי וחזרו הביתה לבדן.
הירח המלא והכסוף הזדקר ממעל כאילו השגיח עלי ועקב אחר צעדי.
ולפתע זה כלל לא היה ירח, אלא פרצוף משונה בעל עיניים כחולות בורקות ושיניים לבנות וצחורות.
"חתול?" תהיתי ביני לביני בתמימות, מנסה לנחש את הצורה.
"אז את זוכרת אותי?" הפרצוף נע, פיו הגדול נראה מולי ואני קפצתי בבהלה וכמעט החלקתי מטה מהענף, אלמלא זרוע פרוותית לפטה בידי וייצבה את גופי.
"אני אמורה לזכור אותך, חתול משונה?" השבתי בעוקצנות וסרקתי את הדמות שנגלתה לעיני.
איש חתול, לבוש חליפה מהודרת וכחולה ולו זנב שחור שנע מעלה ומטה בנחת, אוזניו נעו באיטיות, קולטות את רחשי הלילה ועל פניו המסכה המבעיתה.
"הדבר יהיה נכון אם אומר לך שנפגשנו בעבר…" הוא השיב בהתחכמות.
"איני מכירה אותך חתול" קבעתי בעקשנות, נצמדת בגבי ככול יכולתי אל גב העץ.
"אך אני מכיר אותך… אליס לידל" הוא לחש את שמי במסתוריות.
בלעתי את רוחי, סקרנית ומתוחה.
"האם פנייך זהות לאלו המכסות אותן?" שאלתי, תוהה אם התחצפתי אל האדון.
הוא שלף מכתפיו הרקומות פרחים, צבעוני אחד והגיש אותו לפני.
"התרצי לראות כיצד נראה פרצופי האמיתי?" הוא השיב לי בשאלה, קולו מתגרה כאילו מצחקק.
הבטתי במסכה שעל פניו, בתנוחת הצפרדע שלו כאשר התיישב מולי על הענף ואז על הצבעוני היפיפה המוצע לי ותהיתי 'מה כבר יש לי להפסיד?'.
"בתנאי שתאמר לי מהיכן אני אמורה לזכור אותך" השבתי ונטלתי מידיו השעירות את פרח הצבעוני.
הוא חייך חיוך שבע רצון, פרוותו דגדגה את עורי.
"לכי בעקבות הכוכב האחרון… שמרי על ראש פתוח אליס ואני בטוח שתזכרי בי במהרה" הוא השיב, חיוכו מתעגל ושפמו רוטט במשב הרוח הקרירה.
"לאן אתה הולך?" שאלתי כשהבחנתי בדמותו דוהה ונעלמת.
"אני אפגוש אותך שם כמובן" הוא השיב ונעמד.
"היכן זה שם?!" שאלתי במצוקה.
הוא התעופף מעלה, יכולתי לראות את הירח מבעד לגופו.
"ענה לי חתול!" דחקתי בו.
"בארץ האפשרויות הבלתי אפשריות!" שמעתי את קולו מצהיר.
הבטתי בו עד שנעלם והמסכה החליקה מפניו אל חיקי.
בהיתי בה ומששתי אותה בחוזקה על מנת לבדוק האם המאורע היה פרי דמיוני או חלום בלהות.
את המסכה הנחתי בכיס חלוקי הלבן שהתלבש על שמלתי הכחולה ואת הפרח קלעתי בראשי.
החלקתי מהענף מטה והתגלגלתי על הדשא הרך והרטוב.
העלטה לא אפשרה לי להתמצא והבטתי מעלה אל הכוכב האחרון ברקיע, שנצנץ בכסף טהור.
מבט אחד אל עבר הדרך המובילה לביתי עורר בי את החשק להמשיך, להיעלם ולברוח.
האצתי את צעדי בעקבות הכוכב הזעיר שאורו היה מספיק חזק כדי להאיר את דרכי.
כאשר מצאתי את עצמי ביער עבות דחוס הסתובבתי סביב על מנת לאתר טיפת אור או דמות שתנוע בין הצללים.
מיואשת תהיתי אם עלי למצוא את דרכי חזרה כשלפתע נעצרתי והאזנתי לרחשי הלילה המשונים.
'טיק טוק, טיק טוק, טיק טוק, טיק טוק…' רחשים של שעון מטקטק.
"חתול? האם זה אתה?" לחשתי בתקווה.
דמות נעה בין השיחים, משמיעה רחשים מלחיצים שהקפיצו את ליבי בבהלה.
נותרתי משותקת, מביטה אך תוך החושך באימה.
"מר חתול? בבקשה שזה יהיה אתה…" התפללתי אל השקט המותח ששר סביבי.
"אוי האם הזמן חולף יותר במהירות? או שמה זה אני הנע באיטיות?, אני כל כך מאחר, אפילו מר חתול התגנדר ועלי להגיע כמה שיותר מהר!" שמעתי קול נחפז מאחורי העץ ממולי.
"סליחה?" לחשתי בחשש.
"סולח… אין זמן לשיחות חולין, מצטער!, אני כבר ממזמן מאחר!" איש ארנב יצא מבין העצים.
מהודר בחליפה אדומה, עטוית פרחים ססגוניים, בעלת כיסים מלאים בעונים מתקתקים, על אפו משקפי זהב ועל פניו מבט נמהר ומבולבל.
אוזניו הלבנות הזדקרו מעלה ואפו הוורוד רחרח אותי בחשדנות, עיניו הכחולות הגדולות נפערו כשהבחינו בי.
"בת אנוש?" הוא שאל אותי.
"אכן, בפעם האחרונה שבדקתי… אבל אתה הוא זה שאותו צריך לרחרח" השבתי בהנהון.
"אינני מוזר כמוך עלמתי, אינך גדולה ואינך קטנה… אם כך מה את?" הוא השיב לי בבלבול מוזר.
"אני אליס לידל ואינני מוזרה כמוך מר ארנב" השבתי ברוגז.
"אליס?, האם זו באמת את?!" הוא נדהם, סורק אותי בעודו אוחז במשקפיו.
"איזו עוד אליס אתה מכיר?" תהיתי.
"מממ… קטנה יותר" הוא השיב.
"אז אולי איני האליס שאתה מחפש אדוני" השבתי.
"הינך אליס אך אינך אליס ואותך אני מחפש" הוא אמר והניח בידי בקבוקון זכוכית קטן וכחול בעל נוזל זהוב וג'לטיני.
"ומה זה?" שאלתי.
"שתי אותו, זו בקשתו היחידה" הוא ביקש והצביע על הפתק הלבן שהודבק על גוף הבקבוק.
"שתי אותי" קראתי בקול את הכתוב.
סרקתי את הבקבוק הזעיר והבטתי בארנב בתהייה.
פחתי את הבקבוק שהעלה אדים חמימים וריח משונה שלא יכולתי לתאר במילים.
מעין שילוב של לימון, דובדבן ועוגת תפוחים.
לגמתי בשקיקה.
"לא את כולו אליס!" קרא הארנב.
החזרתי לו את הבקבוק, בו נותרה רק לגימה בודדה.
"זה היה המשקה הטעים ביותר ששתיתי מימי!" קראתי, נלהבת.
"והוא גם יעזור לך להיכנס בגודל המתאים" הסכים מר ארנב.
"מה?" שאלתי כלא מבינה.
לפתע חשתי באיברי מתכנסים ונסוגים, מתכווצים מטה וקטנים.
הכול סביבי הפך עצום יותר ואילו אני קטנתי כך שראשי הגיע למותניו של איש הארנב.
"וכעת נצא לדרך!" הכריז ונשא אותי על דיו.
רגליו הקופצניות נעות במהירות, מדלגות מעל צמחים וענפים, מתגרות וקוראות תיגר למהירותם של סוסי מרוצים.
"ולאן בדיוק אנו ממהרים?" הרמתי את קולי.
"אל המשתה בחצר ממלכתה של המלכה עורפת הראשים!" הוא סינן.
"מי? וכיצד נגיע לשם?!" שאלתי.
"כך!" הוא צעק ולפתע צנחנו מטה דרך מנהרה עמוקה וחשוכה.
התנתקתי מזרועותיו וצנחתי מטה במהירות הדרגתית בעוד חפצים חולפים על פני ואורות בשלל צבעים משתנים מסביבי.
מתגלגלת מטה ומטה, עמוק יותר ויותר אך האוויר אינו דל ואיני חשה מחנק, להפך, זה כאילו הגעתי לעולם חדש.
דילגתי מעל פסנתר, קפצתי על כרית, התכופפתי מעל שולחן וברחתי ממזלג שהתעופף לעברי.
כל אלו היו דברים שגרתיים מהעולם האנושי אך איש הארנב שנפל מטה לצדי סימן בעיני שאני בדרכי אל עולמו הלא אנושי, הנסתר והלא נודע.
יכולתי להבחין בקרקע קרבה אלינו, מעוצבת במשבצות שחורות ולבנות.
עצמתי את עיני בחוזקה וסוככתי על ראשי, חוששת שאפול על ראשי ואחוש כאב עז בכל גופי.
הבחנתי באיש הארנב מקפל את רגליו כמתכונן לנחיתה.
אך זו אינה מיהרה להגיע, וגם אם הגיעה, היא כלל לא כאבה כפי שתיארתי לעצמי, אלא להפך.
צנחנו אל מיטת קלפים רכה שערסלה אותנו בזרועותיה.
ברגע שהתנגשנו בה קלפים רחפו מעלה וסבבו אותנו, בונים תקרת קלפים ומעלימים את האור בקצה המנהרה בעולם האנושי.
"היכן אנו עכשיו?" שאלתי המומה.
"בכניסה לממלכת הלבבות של ארץ הפלאות" קרא הארנב.
"וכיצד ניכנס?" תהיתי.
"בעזרת המפתח!" קרא הארנב, תמים וילדותי.
"כמובן ארנב… והאם המפתח נמצא בידייך?" השבתי בשאלה, סבלנית.
"לא עלמתי…" הוא השיב.
השפלתי את מבטי, מתוסכלת, חוששת האם אי פעם נצא מכאן אל העולם הקסום שהמתין מאחורי דלת העץ הקטנה שלמרבה הפלא התאימה למידותיי.
"אך הוא אצלך, על צווארך בעצם" הוסיף הארנב.
מששתי את צווארי, מפתח זהב מעוטר פרחים שכן סביבו ואני תהיתי כיצד המפתח אותו אני עונדת במשך שנים רבות עשוי לפתוח את דלת העץ.
אך אם הכול פרי דמיוני וחלומי, מדוע שלא יפתח?.
הסרתי את המפתח מצווארי וניגשתי לפתוח את הדלת, זו נפתחה בחריקה של מנגינה קסומה ובמהרה נהר של קלפים נשא אותנו פנימה.
חולף על פני יערות משונים, בלי פרחים עצומים וחרקים מעופפים, ריחות שהתערבו אפי וגרמו לי להתעטש וריח משונה של טבק מתוק שסחרר את ראשי.
השמיים היו וורודים, בעלי עננים מעוצבים להפליא שנצצו בזהב.
יכולתי להבחין בארמונה של מלכת הלבבות נישא במעלה בתפארתו, צבוע באדום וורוד וזהב ועליו בנויים צריחי לבבות ומרפסות בשבלונת לב, התפלאתי שאפילו שומרי הארמון לבשו אדום ואחזו בוורדים אדומים שנראו לרגע מלאכותיים.
"ברוכה הבאה אליס, לארץ הפלאות!" הצהיר הארנב מספר שניות לפני שהחלקנו הישר אל תוך כיסאות המשתה שנערך בחדר מהודרת וורדים הן אדומים והן לבנים.
הניחוח אפף אותי בתחושה מסחררת שאין כמותה, כמו כישוף שהדביק אותי אל הכיסא.
סרקתי את היושבים, מר ארנב ישב לצדי ונאנח ברוגע כשהבחין בשעונו, צמד ילדים תאומים ושובבים שדמו לפיראטים השתובבו עם האוכל המשונה שצבעו אדום, שניהם בעלי עין אחת אדומה ואחת שחורה. הבחנתי במר חתול שלג באיטיות משקה כחול ותוסס והביט בי בחיוך שבירך לשלום, פניו חינניים, לבנים ורכים, עיניו כחולות בהירות וחיוכו אדיב ומזמין.
ענני עשן עגול ומתוק כריח תפוח בדבש נישאו מעלה ואני עקבתי אחריהם במבטי, מבחינה בזחל זקן המתבטל על עלה של וורד, מזמזם לו שירים נושנים ומפריח עננים מכלי עישון שנכרך סביב גופו הכחול והצמיגי. לפתע עיניו הירוקות הביטו בי ואני הסבתי את מבטי כמבוישת.
בראש השולחן ישבה לה מלכה משועממת, מבט זועם על פניה כאילו השתוקקה שאורחיה ייעלמו מארמונה.
התלבושת שלה הייתה מגוחכת ולא מעודנת לטעמי, עטויה לבבות אדומים וורודים בכל כיוון אפשרי על רקע שחור, על ראשה ישב כתר מרהיב ומזהב וארגמן, היא סובה שרביט לב זהובה בין אצבעותיה ועיניה הסגולות בהו בחלל בהבעה אטומה, עד שהבחינה בי.
"ראו רבותיי, הנה זו אליס ששבה הביתה!" קרא מר חתול בערמומיות.
"חתול צ'שייר, אינני בטוח כי היא זוכרת דבר מהמאורעות הנושנים" טען מר ארנב.
"הס ארנביב לבנבן, אפשר לה להיזכר!" השיב חתול צ'שייר בתקווה.
"והאם ארנביב אכן הביא את אליס האמיתית? אומנם היא בגודל הנכון אך איננה נלהבת לראותינו" העיר הזחל.
"זה אינו גובהי והיני אליס האמיתית!" טענתי.
"כמובן שזו את ביתי, אל נא לך להפר את השקט בממלכתי" השיבה המלכה בחיבה גלויה.
הופתעתי לגלות כי מלכת הלבבות הייתה נערה צעירה בגילי.
"ובכן אליס, בת כמה את?" שאלו התאומים יחדיו.
"בת שש עשרה" השבתי בגאווה.
"היא גדולה מכדי לשחק…" הם הזעיפו את פניהם בתסכול.
"זה לא נכון, אני תמיד משחקת עם אחותי הקטנה אדית" טענתי נמרצות.
"הוא התכוון שבני אדם בגילך מאבדים את היכולת לחלום ולהיכנס לעולם שלנו, הדמיון עוזב אותו ככל שהם מתבגרים יותר, לפי הטענה של הכובען, הדמיון נוטש אתכם בסוף גיל שתיים עשרה…" הסביר חתול צ'שייר.
"אינני כזו" טענתי בעקשנות.
"רואים אתם?, כי זו היא באמת אליס!" קרא ארנביב, נלהב.
"אליס יקירה, האם את זוכרת את ביקורייך כאן?" שאלה המלכה.
"האם ביקרתי כאן בעבר?" תהיתי.
"שנים רבות היית חלק מארץ הפלאות" השיבה המלכה.
"את היית ההשראה ליצירתה… היא נוצרה למענך, אינך יודעת?" שאל הזחל.
"אבל כל זה חלום, בדיוק כמו שאר חלומותיי, אינכם אמתיים אלא פרי דמיוני" השבתי.
"אליס?, האם התבגרותך הפכה אותך לבורה?" צחקק חתול צ'שייר.
"אינני בורה חתול" קראתי בזעם.
"ואני רוצה לחזור לגודלי!" דרשתי.
יד רכה הונחה על שערי הזהוב, מרגיעה את רוחי.
יכולתי להבחין בהבעות מלאות הערכה ובמט רכושני אחד של המלכה המופנים אל עבר הדמות שמעלי.
נעמדתי, מגיעה לברכיו וזה התכופף אלי.
"ברוך שובך אליסיה" לחש לי הכובען המטורף בחום.
על גופו חליפה כתומה, מקושטת צעיפים שזורים פרחים, עיניו ירוקות כחולות בעלות ניצוץ מטורף, עורו חיוור כסיד ושערו שחור ומסולסל שנח בשלווה תחת מגבעת בלויה שמתוכה צץ זר וורדים.
"ומי אתה?" שאלתי, סוקרת את פניו.
הוא הניח על הדשא קופסא וורודה ופתח אותה.
"הכובען המשוגע" הוא צחקק ברוך והציע לי עוגייה שעוררה לחיים את בלוטות הטעם שלי, עליה נכתב בשקיקה 'אכלי אותי'.
הבטתי בעוגייה בחשד, חוששת שזו שהפוך אותי לענקית.
"ואם הינך הכובען המשוגע, מדוע עלי לסמוך עלייך?" שאלתי.
"אם את חפצה לחזור לגודלך אני מציע לך לסמוך עלי, אם כי איני סומך על עצמי" הוא השיב.
הבטתי בו מופתעת.
"ליקוק יספיק לטעמי" הוא הוסיף.
הנהנתי ועשיתי כבקשתו.
גופי התמתח והזדקר, איברי הפנימיים כאילו הפכו לג'לי ובמהרה הגעתי לגובהי שהיה נמוך בראש מגובהו.
"הבא נפתח במסיבת התה!" הכריזה המלכה.
מצאתי את עצמי טועמת עוגיות ועוגות בשלל טעמים, בעוד כלי שולחן, צלחות ומזלגות ואפילו קנקני תה מוטחים מיד ליד באוויר, משפריצים תה וורדים אדמדם.
הכובען ישב לצדי, מצחקק בנח, בעוד ידה של המלכה מונחת על ידו כמגוננת.
הבעתה השתנתה לחולמנית ומהורהרת ועיניה לא משו מפניו הטובות, בעלות הבעה שלווה ונעימה.
"אליס חביבה ואותי את זוכרת?" הוא רכן ללחוש באוזני, ידיו מחליקה על שערי וניתקת מיד המלכה.
"נפגשנו בעבר…" לחשתי לו.
הוא הנהן.
"אך האם בעולם הזה?" שאלתי.
"אליסיה, העולם הזה הינו כל עולמי, קיוויתי שהוא יהיה גם כל עולמך" השיב.
"אך ביתי אינו נמצא כאן" התגוננתי.
"ביתך נמצא היכן שליבך שוכן, בגופך" הוא השיב, מתחכם.
"הוא נמצא בקרבת אלו שאני אוהבת" טענתי.
"והאם אני אחד מהם אליס?" הוא שאל.
נאלמתי דום.
"הייתי חפץ להיות מאלו שאת אוהבת אליסיה" הוא חייך בביישנות.
"האם אמרתי שאינך כזה?" אמרתי בחיוך, הוא השיב לי חיוך מאושר.
"מדוע קורא לי אתה אליסיה כאשר השאר קוראים לי אליס?" שאלתי בתהייה.
הוא שילב את ידי בידו, חמימות פשטה בגופי.
"הכרתי אותך כאליסיה לפני שהפכת לאליס מארץ הפלאות" הוא השיב.
"אם כך, נפגשו בעולם האנושי" טענתי.
"העולם האנושי…" הוא מלמל, הבעתו אטומה, כאילו אבד במרחבי הזמן.
"אינך זוכר?" שאלתי.
"אינני זוכר דבר פרט לנהר וסירה בודדה, לאחר מכן זיכרונותיי מתחילים כאן" השיב הכובען.
"הכובען?" שאלה המלכה הפגועה, מביטה בנו בחשש.
"מה מלכתי?" השיב לה.
"מדוע אינך נענה לי ועוזב את ידי?" היא שאלה ברגישות.
"אנא הביני כבר… אינני מסוגל לראותך, גם אם תעמדי הישר מולי, ישנה רק אחת שאני מסוגל לראות וראיתי תמיד, אני כובען ללא לב, כך למעשה הפכתי למטורף, וליבי אינו שייך לך מלכתי ואינו יכול להכיל אותך, האם את יודעת למי שייך ליבי?" השיב הכובען המשוגע והוא בהחלט היה משוגע אם דחה את המלכה עם טיעון שכזה.
הבטתי בשני אלו בתדהמה.
המלכה העבירה את עיניה מפניו אל פני, הבעתה קפואה וזועמת, פניה הפכו אדומות וכעוסות, היא דמתה לבלון אדום העומד להתפוצץ.
"ערפו את ראשם!!!" הכריזה.
"מה?!" הזדעזעתי בעוד הכובען השפיל את ראשו ונאנח.
שומרים לפתו אותנו בזרועותינו, הכריחו אותנו לכרוע על ברכינו ולהשפיל את ראשינו אחד מול השנייה.
"מדוע היא עושה זאת?!" שאלתי, מתייפחת.
"כי ליבי שייך לך" הוא השיב בפשטות.
"איני רוצה למות…" אמרתי, נואשת ומפוחדת.
"אינך לבדך אליס" הוא השיב בחמימות.
"אינני מכירה אותך!" זעמתי.
"דווקא כן אליסיה… שטנו יחדיו על גדות נהר התמזה… סיפרתי לך על ארץ הפלאות, האם את זוכרת? הוא שאל.
הבטתי בו בתדהמה בעוד מלכת הלבבות נעמדה לצדנו, שולחת מבטים נזעמים.
"האם את יודעת מה הוא שמו האמיתי של הכובען המטורף?" הוא שאל אותי.
"האם את יודעת מי ברא את המקום הזה למענך?" המשיך בתקווה לעורר את זיכרונותיי.
כולם התקבצו סביבנו, סוגרים עלינו בגופם, מבטים מודאגים ומפוחדים על פניהם, נפרדים לשלום, כנראה לתמיד.
החייל האדום נעמד מעלינו, גרזן מונפת בידו.
"לואיס קרול" לחשתי לו כאשר זיכרונותיי הציפו אותי. חלום ומציאות התערבבו הן יחדיו.
ההבעה על פניו הייתה שילוב מעניין בין הקלה לרוגע.
"הבטחתי לך שאמצא אותה".
וכאשר אמר זאת, הגרזן החד נחת מטה, הלב נוצץ ומשתוקקת לשסף את צווארנו.
עצמתי את עיני בחוזקה.
ומדוע עלי לפחד?, אם הכול רק חלום?, עוד חלום?, זיכרון נשכח, עוד ביקור.
הרי הוא אינו האחרון ואחריו עוד יבוא ביקור נוסף, נכון?.
…..~ *~ *~ * ~*~ …..
התעוררתי כאשר הקיצה השמש מעלה, מפציעה עם בואו של יום חדש, קרניה מחממות את העולם, מרגיעות ועדינות הן נחו על גופי השכוב.
פקחתי את עיני בבהלה, חשה מערבולת בבטני וכאבי ראש נוראיים, מלאים בזיכרונות אבודים.
"האם תוכלי לוותר על עולמך ולחיות בעולמי?" קולו של הכובען המטורף חג סביבי.
"מדוע תרצה שאעשה זאת?" לחשתי אל האוויר.
"מפני שאני אוהב אותך, אליס" הוא השיב, קולו כה קרוב וכה עמוק, כאילו לחש זאת לאוזני בפרטיות.
מילותיו מהדהדות בראשי.
"אני מצטערת… אני רק בת שש עשרה" מלמלתי.
"האם את אוהבת אותי בחזרה אליסיה?" הוא שאל, קולו מהסס.
הנהנתי.
"אני יכול לשמוע?" ביקש.
"אני אוהבת אותך, תמיד אהבתי הכובען…" השבתי, חמימות התפשטה בליבי באומרי את שלושת המילים הללו.
חשתי בזרועות חובקות אותי מאחור.
"אני מצטער שנעלמתי למשך זמן כה רב" הוא לחש לי, נשימתו מדגדגת את עורפי.
"זה בסדר…" לחשתי.
הסתובבתי אליו, חבוקה בזרועותיו.
"מתנת פרידה" הוא אמר, הסיר את כובעו והניח אותו בחיקי.
"מדוע על הכובען המטורף לתת את כובעו?" שאלתי בחיוך.
"חייתי בארץ הפלאות במשך זמן רב מידי וניתקתי כל קשר למציאות… זה יהיה זיכרון בשבילך כדי שתוכלי להבדיל בין שני הדברים" הוא חייך.
הנהנתי כמבינה ורכנתי לנשק את קצה שפתיו.
"תודה אליס" הוא אמר, ושתי המילים הללו הכילו יותר ממה שנראו.
צפיתי בו ניגש אל המחילה, לצידה נעמדו חתול צ'שייר, ארנביב לבנבן, התאומים השובבים, הזחל המעשן, החייל האוחז בגרזן ומלכת הלבבות הזועפת.
"את בטוחה?" שאל חתול צ'שייר.
הנהנתי.
"אני עייפה מלהיות אליס בארץ הפלאות" השבתי בחצי חיוך.
הם הנהנו כמבינים ובמבט אחרון צנחו בחזרה אל מעמקי המחילה.
המלכה חזרה לארמונה, ללא מבט או תגובה.
הכובען המטורף כרע ברך מולי, מעליו עמד החייל האדום.
לפני שהספקתי להבין את זה שהולך להתרחש, הניף החייל האדום את הגרזן והטיח אותו על צווארו של הכובען ובכך ערף את ראשו.
דמעות של ייאוש הופיעו בעיני, זולות ללא רחמים.
החייל האדום של אל המעמקים וגופו הכרות של הכובען המטורף נותר שכוב לפני.
כרעתי לצידו, מתייפחת.
לפתע גופו החל להתפוגג, הופך לאבק כסוף שהתלכד והתאחד והתגבש לצורה מרובעת שלרגע קט התעופפה באוויר ואז נפלה אל ידי.
סילקתי מעיני את הדמעות, אוחזת בספר הלבן, עליו תמונה מוכרת והוא מלא בזיכרונות למזכרת.
קראתי את שם הכותרת, על אף שיכולתי לנחש אותה בעצמי והדמעות שבו לזלוג על לחיי, משיבות אותי אל העולם האנושי, המלא במציאות מרה.
"הרפתקאות אליס בארץ הפלאות, מאת לואיס קרול."