הטירה האפלה

צעדייה היו מהירים, החלטיים. רוחות עזות שרקו באוזנייה אך היא התעלמה מהן.
כשהיא רצה גלימתה התעופפה ברוח. גלימה כסופה ככוכבים שעל פני השמים.
הלבנה האירה את דרכה ואת שיערה הכסוף המוחבא תחת הברדס.
איי שם, בהמשך דרכה היא ראתה אורות זהובים, נוצצים.
היא נעצרה לרגע, להסדיר את נשמתה ולחייך, היא הייתה קרובה, קרובה מתמיד.
לתחושת הסיפוק הרגעי שהרגשיה התלווה גם הפחד, וכשגלתה אותו, את הפחד, היא ציחקקה בעצבנות, למה שהיא, הנערה החזקה בעולם תפחד? אחרי הכל, יש לה כל מה שנערה בגילה צריכה- יופי, כח ומהירות.
ואם יש לה את כל אלה, למה היא פוחדת? למה היא ממשיכה ללכת לכיון הטירה שממנה היא פוחדת כל-כך? למה היא ממשיכה ללכת,להתקדם בעודה מתעלמת מהרגשותייה, מתחושותייה ומפחדייה? אחרי הכל הם אלו שמעצבים אותה, מיחדים אותה והופכים אותה למה שהיא עכשיו.
הנערה הנידה את ראשה. לא. היא לא תפחד, היא מעולם לא פחדה ממישהו ובטח לא ממשהו דומם כמו הטירה שאליה היא התקרבה!
קרני זריחה נראו בשמים והעניים התפזרו לעיתם, נצבעים באדום וכתום ומעצבים את השמים בכחול,אדום ולבן, העלטה נעלמה לעיטה.
צמרות העצים נצבעו אף הן באדום וכתום בוהק ונתנו לציפורים אפשרות לצייץ ולשיר.
ואז-היא החליטה.
היא המשיכה לרוץ אך הפעם, גלימתה לא התבדרה מאחוריה והרוח לא שרקה באוזניה, היא ידעה למה. היא ידעה שהטירה לא מרשה לרוחות להיכנס פנימה, היא ידעה שהטירה נושמת וחיה, היא ידעה שהטירה מסוכנת ואפליה ובכל זאת- המשיכה בדרכה, המשיכה להתעלם מתחושותייה ומפחדיה שעיצבו אותה ורצה. רצה כפי שלא רצה מעולם.
ולאחר כמה דקות של ריצה היא הגיעה אליה, אל הטירה, הטירה השחורה, הגדולה והמאיימת.
היא הושיטה את ידה אל בריח הדלת, אך כל אומץ ליבה-נעלם. היא הרגישה חלל ריק בתוכה, שאותו-אט אט מילא הפחד.
היא החזירה במהירות את ידה מבריח הדלת, ראשה הלם במהירות.
'לא!' קרא קול קטן במוחה 'אסור לך לפתוח את הדלת!' היא התעלמה מהקול, היא הייתה חייבת להתעלם ממנו, ועדיין, הקול צדק, הטירה מסוכנת, אפלה ומיסתורית, והיא-פחדה. נערה בעלת הכוח הרב ביותר בעולם-פוחדת.
היא הושיטה שוב את ידה אל בריח הדלת, וכשהיא השפילה את ידה אל היד גילתה שהיא רועדת, תחושת הבוז מילאה אותה שוב ולמרות ציפיותייה היא החזירה אותה. את ידה הרועדת, לחיקה.
'אל תעשי את זה' שוב קרא הקול במוחה. 'זה מסוכן מידי!'
'די!' היא השיבה לקול שלה,לקול שבמוחה, לקול ההגיוני והיחיד שבכל הטירוף הזה. 'אתה מפחיד אותי!' אמרה לו.
'אני ההגיון!' השיב לה הקול. 'את אמורה להקשיב לי!'
'אני..' לחשה הנערה 'אני לא יכולה!'
היא פתחה את הדלת ונכנסה פנימה.
החדר היה חשוך, איי שם יכלה להבחין בחלון עם סורגים.
"חיכיתי לך." אמר קול. "בואי נתחיל."