המשך לפרסי ג'קסון

-אנבל-
היום העלוב שלי התחיל כמו כל יום עלוב אחר. קמתי בבוקר מהמיטה העלובה שלי.
הבטתי במראה העלובה שלי וראיתי ילדה עלובה ונמוכה עם שיער חום וגוונים בלונדיניים, שאימא שלי תמיד אומרת-..אמרה שזה שיער שיש רק לנסיכות, היום הוא נראה עלוב במיוחד, כאילו הוא נעלב מהמחשבות שלי.
העברתי את מבטי אל העור פנים החלק שלי, כאילו החצ'קונים יותר מדי טובים מכדי להיות על המצח שלי, או על הסנטר, או אפילו על האף (אני לא קטנונית..) טוב… רוב הסיכויים שהם באמת כאלה…
חברתי לחדר, ליאה עדיין ישנה.
הורדתי את מבטי אל העיניים הכחולות שלי ,אמי תמיד … אמרה , בלעתי רוק, שקיבלתי אותם מאבי, הבעיה היא שאני לא זוכרת את אבא שלי.
הוא עזב אותי ואת אימא שלי כמה חודשים אחרי שנולדתי(או לפחות זה מה שכתוב בתיק האישי שלי..) אבא עלוב יש לי.
לאחר כמה שנים גם אמי עזבה אותי.
עדיין זכרתי את הפעם האחרונה שראיתי אותה, זה היה בשדה תעופה, היא נופפה לי לשלום לפני שעלתה אל המטוס. עלתה לשמיים ולא חזרה. תרתי משמע. חייכתי חיוך מריר. זרקתי על עצמי איזה בגד, אפילו לא הסתכלתי עליו. ויצאתי החוצה למסדרון, כרגע גרתי ב"פנימיית נערים יתומים חסרי משמעת" או בקיצור פנ"י- ח"ם.
ברגע שיצאתי ממגורי הבנות, וויליאם קפץ ונעמד לצדי דום, הוא אפילו הצדיע והכל. גלגלתי עיניים אבל חייכתי " מה קורה, בלה?" "הכול עשר, וויל, איך אתה?" הוא גיחך "אם עכשיו את עשר תזכירי לי להתרחק ממך כשתתקרבי לשמונה, אוקי?" נתתי לו בוקס קטן, אוקי אולי קצת דחפתי אותו, הוא נתן לי מבט פגוע אבל לפי הניצוץ הערמומי בעיניו לא היה קשה לנחש שהוא לא נעלב, וגם לא היה קשה לנחש מה הוא עומד לעשות עכשיו, התחלתי לרוץ "אם אתה מדגדג אותי עוד פעם אחת, וויליאם" צעקתי אליו תוך כדי ריצה "פעם אחת! אתה לא רוצה לדעת מה אני אעשה לך!!!" שמעתי אותו צוחק מאחוריי וידעתי שהוא עומד להשיג אותי. חציתי את המדשאה הגדולה והתפללתי למי-שזה-לא-יהיה-שמקשיב שפתאום יהיה לי חסינות דגדוגים. וויל השיג אותי. וכמובן שעדיין הייתי רגישה לדגדוגים. הוא דגדג אותי ודגדג אותי ואני התפתלתי וניסיתי להיחלץ ממנו , לבסוף שנינו צנחנו על הדשא עייפים מותשים ומצחקקים.
וויל תמיד הצליח לשפר לי את המצב רוח.
אכלנו ארוחת בוקר בחדר אוכל, והלכנו ללימודים.
וויל איתי רק בביולוגיה וספורט ככה שתכננתי להעביר את שאר השיעורים בהאזנה לשירים באזניות מהאייפוד שלי. התוכניות שלי היו צריכות להשתנות קצת.
ליאה לא הגיע לשיעור היסטוריה אז המורה הושיב אותי ליד לנה, שלא הפסיקה לדבר לרגע, לנסות לדבר אלי או לדבר עם אנשים אחרים או אפילו עם עצמה (כבר הזכרתי שהיא יושבת תמיד לבד לא בגלל שאנחנו אי-זוגי בכיתה?) בגללה לא הצלחתי לשמוע שום מילה מהשיר ששמעתי עד שלבסוף אמרתי לה לסתום ובדיוק היה שקט בכיתה ככה שכולם שמעו מה אמרתי וניסו לא להתפוצץ מצחוק, המורה שלח אותי החוצה לשארית היום והחרים לי את האוזניות. באסה.
הסתובבתי ברחבי בית הספר ולא ידעתי מה לעשות, מרחוק ראיתי ליד השער את ליאה עם חבורה של חמש בנות גבוהות, גדולות ושריריות, רציתי לקרוא לליאה ולנופף לה לשלום אבל משהו בפנים אמר לי להיות בשקט ולא למשוך תשומת לב לעצמי.
הלכתי צמוד לקיר הבית ספר וכופפתי את הראש, כשפתאום בעטתי בטעות בפחית קולה שעשתה רעשים עצומים! יופי של ניסיון ל-"לא למשוך תשומת לב לעצמי" רטנתי בשקט והמשכתי ללכת מהר וקיוויתי שלא שמו לב אלי. אבל אז ראיתי את אחת הבנות השריריות מסתכלת לעברי ומצביעה עליי.
התחלתי לרוץ.
רצתי והתנשפתי בקולי קולות, נכנסתי בדלת הכניסה לבית ספר, הייתה הפסקה והילדים שהסתובבו במסדרונות בהו בי, בטח הייתי אדומה מאוד, הדחקתי את המחשבה הזאתי ממוחי, יש דברים יותר חשובים להתמקד בהם כרגע, פניתי בפניות ימינה, שמאלה, שמאלה ושוב ימינה, שאלתי את עצמי איזה שיעור יש לי עכשיו ואיפה הוא נמצא. ואז נתקעתי בעמוד.
מעוצמת המכה נפלתי אחורה על הרצפה. ואז גיליתי שהעמוד בכלל לא עמוד. "את בסדר, בל?" שאל וויליאם. "כן, כן" אמרתי אבל לא באמת הקשבתי "מה אתה עושה פה?" הוא הביט בי במבט מוזר "אה… הולך לשיעור ספורט? את בטוחה שאת בסדר? את נראית לחוצה…" אה, נכון ,יש לי עכשיו שיעור ספורט, ידעתי את זה "כן, כן, אני סבבה לגמרי, אתה בא לשיעור?" ניסיתי לנשום נשימות סדירות ועמוקות וקיוויתי שאני כבר לא אדומה "קלטי את ההוא המוזר, גרובר" הבנתי על מי הוא מדבר עוד לפני שהסתכלתי, הבחור היה היפי נכה. ככה שקשה לשכוח אותו. היה לו כובע כחול שבקושי הצליח ללכוד את כל התלתלים שלו, מבט מטורף בעיניים ,מקל לנכים וזקן של מישהו שכבר מזמן היה אמור לסיים את התיכון. אבל הכי מוזר הוא שהוא החליט שהוא החבר הכי טוב של וויל או משו. תמיד כשהם היו באתו אזור גרובר היה מתקרב ומתחיל בשיחה כאילו הם חברים מהילדות או משהו כזה, כמו שאמרתי, בחור מוזר. עכשיו גרובר דיבר עם עוד בחור שנראה בערך בן תשע-עשרה ,גרובר היה לחוץ ולא הפסיק להתעסק עם המקל שלו ולהביט מבטים מסביב, הבחור השני היה עם שיער חום ועיניים כחולות מדהימות, ומשום מה התעסק עם עט בידו, גם הוא הסתכל מסביבו כאילו הוא מחפש משו, הייתה לי הרגשה שהוא מחפש אותי, פתאום המבטים שלנו נפגשו והוא כיווץ את גבותיו, הייתה לי הרגשה שנפגשנו פעם, תפסתי את היד של וויל והתחלתי לגרור אותו לכיוון אולם הספורט "בוא נלך" מלמלתי "השיעור עומד להתחיל" וויל מלמל משו אבל לא התלונן, נכנסנו לאולם ספורט ונעצרתי מרוב תדהמה ,כל הכיתה הייתה שם, כולל ליאה והחבורה המפחידה והשרירית שלה, מהפח אל הפחת כמו שאומרים. כולם פנו להסתכל עלינו אז המשכתי ללכת כרגיל אבל בפנים קפאתי מפחד. וויל כנראה שם לב לזה "אאאווו!" הוא זעק "את מוחצת לי את היד!, אנבל, את בטוחה לגמרי בכל הבטיחות שקיימת שאת בסדר?" לא ידעתי אם לשתף אותו בחששות שלי, מצד אחד הייתי בטוחה שהוא יצחק עליי אבל מהצד השני הוא החבר הכי טוב שלי! כל הנערות המפחידות נעצו בי את מבטן וכל גופי זעק מרצון לברוח מהמקום, אבל נשארתי.
וידעתי שאתחרט על זה.