טביעה

המים כבר הגיעו לצווארי.
אני מתאמצת להשאיר את ראשי מעל המים, אבל זה נהיה יותר ויותר קשה. הם כבר מכסים את פי, ורק אפי נשאר מעל המים.
אני לוקחת שאיפה עמוקה, ומתכוננת. המים הגיעו למעלה. אני משחררת אוויר לאט, מנסה להישאר רגועה, לא לזוז, אבל אני כבר מתחילה להרגיש בחוסר החמצן. יש לי סחרחורת והריאות שלי מתחילות לשרוף. אני מתאמצת לעצור את הנשימה, סופרת בראש את השניות, ארבעים… חמישים… אני מרגישה שהעיניים שלי הולכות להתפוצץ, הן בולטות מחללי עיניי. הריאות שלי ריקות ואני שומעת את הדם פועם באזניי. שבעים… שמונים… עברה כבר מעל דקה, ואני מתחילה להלחץ. אני כמעט מאפשרת למים להיכנס לריאותיי, למלא את הוואקום שנוצר בהן, אבל אני מתנגדת לדחף. תשעים… מאה… גבולות ראייתי נצבעים בשחור. אני מנסה להמשיך, אבל זה כבר נהיה מסוכן מדי. אני לוחצת על הכפתור שבקיר.
אני נוחתת על הרצפה ושואפת שאיפה ארוכה, ריאותיי צורבות. אני משתעלת, מתאוששת, ואז מסתכלת על המשגיח. הוא נותן בי מבט חד ואומר לי את התוצאות. שלוש דקות, עשרים ושבע שניות וחמישים וארבע מאיות. תוצאה יפה.
אני יוצאת מחדר הבחינה, מכבה את האור, מחליפה לבגדים יבשים והולכת הביתה.