כנפיים צחורות- פרק2- נתנאל

תחושת הפחד התפוגגה- נתנאל השקיף על הנוף מהמצוק.
השמש החלה להנמיך את מעופה לכיוון הים; שקיעה, לא היה דבר שהוא אהב יותר.
הוא התיישב על הקצה, מחכה לרגע הנכון,
הוא פרש את כנפיו הזהובות והצמידן לגופו, המגע היה חמים ואף צורם, הוא לא נהג לעשות זאת לעיתים קרובות.
הוא קפץ מטה, כנפיו לא מאפשרות לו לבלום את הנפילה, הוא פרש אותן ואיזן את עצמו באוויר, מטרים ספורים מעל הקרקע.
"הבאתי אותה-" אמר קול מוכר.
גבריאל עמד שם, במלוא הדרו. הוא שילב זרועות יחד עם מלאכית צעירה;
היה לה שיער ארוך ובהיר, שפתיים מלאות ואדמות כדם, ועיניים תכולות יפיפיות, נתנאל קיווה שהיא לא מבחינה בבהייתו המשונה בה.
"זו, דניאלה. תכירי את אחד מאנשי המחתרת, נתנאל," אמר גבריאל, חיוך התפשט על שפתיו והוא דחף את הנערה ששמה התברר כדניאלה, קלות לעברו.
"שלום." אמרה. היה לה מבטא אקזוטי שנתנאל לא הצליח לזהות.
"היי," מלמל נתנאל, "אני רואה שאת חדשה- כאן!"
הוא הסמיק קלות. אף אישה לא לחמה במחתרת, ובעיקר שלא לצידו.
"נתנאל, תוכל להראות לדניאלה את מגוריה?" שאל גבריאל.
נתנאל הנהן קלות והביט בה, היו לה כנפיים בהירות, לבנות ונוצצות. נתנאל השתוקק לגעת בהן אך חסם את עצמו, הוא לא רצה להצטייר כמשוגע בעיניה.
"ובכן. שמור עליה היטב," חייך גבריאל, הוא חשף שורה של שיניים לבנות ומבריקות, "אני סומך עליך."
הוא נעלם בין העצים, ונתנאל העביר את משקלו מרגל לרגל.
"את מוכנה לצאת?"
"כן." אמרה, הוא זיהה את הרעד בקולה, היא חששה מפניו.
"אין לך מה לפחד, אני לא נושך," אמר לה, "אלא אם הייתי אריה…"
"אני לא מפחדת!" היא הזעיפה פנים וקפצה שפתיים. "אתה אפילו לא מכיר אותי!"
"את לא מכירה את גבריאל!" מחה. הוא התחרט על דבריו.
דניאלה שתקה, שתיקה מביכה שהוא לא חווה בחייו. "אתה מוכן לקחת אותי למגורים?"

נתנאל התיישב על סף הדלת של חדרה.
הוא חיכה לדניאלה- גבריאל פקד עליו להשגיח עליה וללמד אותה ללחום,
נתנאל היה די בטוח שנשים לא יכולות ללחום אך המלאכית הפגינה כושר מדהים, גם בחרב, חץ-וקשת ופגיון.
פעם אחר פעם נתנאל הובס בידיה, מבט נחוש קרן בעיניה, כמו להבות שמחכות להתפרץ בכל רגע.
"הפסקה," אמר.
דניאלה התיישבה על הרצפה, מתנשפת. הכנפיים שלה מוטלות מאחוריה כעוגן.
"אף פעם לא התאמנתי." הודתה, "אולי מלבד כמה פעמים ביער, אבל לא יותר מזה."
"הו, אני מקווה שאת מרוצה!" גיחך.
דניאלה פרצה בצחוק מתגלגל, כזה שנתנאל לא שמע אף פעם.
המריבה שלהם חלפה בתוך כמה דקות ספורות- הוקל עליו במעט, הוא לא רצה יחסי איבה בינו לבין דניאלה.
"אנחנו צרכים ללכת." קרא גבריאל.
דניאלה הסתובבה לכיוונו ונופפה לנתנאל בלי להביט בו, היא דילגה דילוגים קלילים לעברו של גבריאל.
"להתראות, נתנאל!" צעקה, היא שילבה את זרועה בזרועו החסונה של גבריאל והם פנו משם, לעבר השקיעה.
נתנאל עקב אחריהם במבטו, הוא נעשה חבר של גבריאל מאז ילדות אבל ברגע זה הוא חש תחושה שלא חש מעולם, נוראה ואיומה.
'קנאה' אמר קול קטן בראשו, הוא צייץ ציוצים שהעיקו על נתנאל.
'תפסיק!' גער בקול הראשון קול שני, הוא צייץ פיוטים יפיפיים, הם נעמו לאוזניו של נתנאל.
'הוא זקוק למלאכית, הם יוכלו לשלוט יחד. אתה עתיד להפוך למלך, נתנאל.'
ביטוי שמו העביר בו צמרמורת עזה, הוא התיישב על העשב הרך וטלטל את ראשו בכעס.
'אתה טיפש אם לא תעשה זאת, אתה מוכרך נתנאל – אתה זקוק לה.'
המחשבות המשיכו לקדוח במוחו, הן רבו על השליטה בו, כאילו היה בובה על חוטים.
'הפסיקו!' רטן.
הקולות השתתקו לרגע קט, הצלצול הפסיק.
נתנאל שתק, הוא לא רצה לעורר את זעמם של הקולות הקודחים.
"נתנאל?" שאלה דניאלה, היא התקדמה אליו והתיישבה לצידו,
"הכול בסדר? אתה דיברת לעצמך."
נתנאל לא שיער שדיבר לעצמו- הוא קיווה שהיא לא שמעה את רוב השיחה.
"כן- כן," מלמל.
דניאלה הביטה מעלה, לעבר הכוכבים. "כמה זמן המקום הזה קיים?"
נתנאל שתק, מבטיו חלפו בינה לבין הכוכבים.
"אני לא בטוח, רבים אומרים שהזמן קשור בכוכבים. כל כוכב בשמיים מסמל שנה."
דניאלה חייכה ונשכבה על העשב,
השיער שלה התפזר סביב כגלים ועיניה נעצמו.