כנפיים צחורות- פרק1- דניאלה

אם לא הייתה מלאך דניאלה הייתה פורצת בבכי למראה הגופות פסוקות האיברים שבשדה.
היא קפצה שפתיים ורכנה לעבר גופת מלאכית צעירה, היא אחזה בידה של בובה מרוטה.
דניאלה ליטפה את שערה המלוכלך וחייכה אליה, "הכול יהיה בסדר…"
אילו אדם אחד היה עומד בשדה, היא הייתה נחשבת למטורפת-אך לא, אף מלאך לא התקרב לשטח מלבדה.
היא אספה את שיערה הבהיר בפיסת בד קרועה שנחה על האדמה, כתמיד, הוא הסתדר באופן מושלם,
דניאלה התעטפה בגלימה שלה, טיפות גשם זעירות זלגו במורד לחייה, או שמא אלו דמעות.
היא שלחה מבט אחרון לעברה של הילדה הקטנה, דמעה שקופה ונוצצת ריצדה בעיניה התכולות כמים.
"להתראות-" לחשה, היא נופפה לכיוון הגופה ורצה הרחק מהמקום.
דניאלה פרסה את כנפיה, היא הסירה מעליה את הגלימה וחבקה אותה.
כנפיה הלבנות כשלג התנופפו בפרעות, מעיפות דברים השוהים בסביבתן, היא עלתה מטר אחד מעל פני האדמה, אחריו אחד נוסף, ועוד אחד. דניאלה פרסה את כנפיה והביטה מטה, על הנוף המדהים הנשקף מהאוויר, עצי האורן הירוקים חלפו על פניה בשניות ספורות, אבל בכל פעם הנוף התחדש ולקח את מחשבותיה איתו.
היא לא יכלה לרפא את המלאכית, ואולי כן? ספקות עלו בליבה.
היא המשיכה לעוף עד שגורם מפריע נתקל בה.
היא נאנקה בכאב ובחנה את הפצע, חבורה כחולה ודי גדולה על רגלה הימנית, היא הניחה את ידה עליו, זוהר בוהק הקיף אותה לשניות אחדות והחבורה נעלמה כלא הייתה.
"אני מצטער," אמר קול זר.
דניאלה הסתובבה לעברו, מדוע הוא כאן? מה הוא אמור לעשות במקום הזה?
"מי אתה?!" רטנה, במשך השנים האחרונות אף אחד לא נהג לבקר במקום השומם, או כפי שנהגה דניאלה לכנותו; בית.
הוא היה נער צעיר, אולי בגילה אילו היה אנושי, אבל לדניאלה היו ספקות.
היה לו שיער ארוך ופרוע בצבע לבן, כמו כנפיו. עיניים אפורות- כחולות ומצומצמות, הוא היה חיוור כסיד. כל נוצה בקצה כנפיו עוטרה בקו תוחם ושחור- כאילו אמור למנוע מהלבן הבוהק לפרוץ החוצה.
"אני חייל בצבא אסיסה," אמר. דניאלה הכירה את הכפר, הוא נבנה לא רחוק מהעיר שלה, היא ביקרה בו מספר פעמים קלושות. "שמי, גבריאל, עלמתי."
הוא נשק כף ידה, דניאלה גלגלה את עיניה וחלפה על פניו ברפרוף. "למה אתה זקוק? לשטח?"
הוא הניד בראשו לשלילה. "פקדו עלי לסרוק את המקום, יש ניצולים?"
"מלבדי," אמרה דניאלה, "אין. כולם נהרגו."
גבריאל הביט הישר אל תוך עיניה, היא שקעה בתוכן- הוא לא נראה כמו רוב המלאכים שהכירה,
גבריאל שידר בגרות, ויופי אצילי.
"ובכן, מה שמך?" שאל. הוא פרס את כנפיו, אורכה של כל אחת מהן היה כשני מטרים.
דניאלה ששה לחשוף את שמה, אך גבריאל לא נראה מאיים. "דניאלה."
היא חייכה אליו חיוך רפה, הוא נעלם כפי שהתחיל.
"זה שם מקסים," החמיא לה, "תוכלי להראות לי את השטח, אני זקוק לעוד מישהו מלבדך שיוודא את כמות הניצולים."
על פניה של דניאלה עלה סומק קל, היא הנהנה. "בטח…"
היא פיזרה משב רוח סגריר סביב ונעלמה בין העצים.

גבריאל גרר אחריו את כנפיו הגדולות ללא כל מאמץ, דניאלה התפלאה מכך- כנפיה הקשו עליה באופן תמידי כשנאלצה לצעוד ברגל .
היא שלחה מבט חטוף לאחור ושקעה בעיניו פעם נוספת, הן נדמו כמוכרות- אך גם כל כך מרוחקות.
"דניאלה!"
גבריאל דחף אותה הרחק ממנו. "את היית מתרסקת!"
דניאלה הביטה קדימה, עץ עמד שם, המחטים שלו הזדקרו קדימה כמו להבים קטנים.
"תודה," לחשה.
גבריאל נאנח והמשיך לעוף, דניאלה נגררת אחריו.
היא צנחה מטה בעקבות גבריאל, אל תוך קרחת יער קטנטנה- פרחים בסגול בהיר עיטרו את האדמה, כמו טיפות טל קטנטנות, הגשם טפטף עליהם ללא הפסק.
"אני מופתע שהסכמת לבוא איתי במהירות שכזו." אמר לפתע גבריאל, הוא תלש את אחד הפרחים מקומו ושזר אותו בזריזות בשערה הזהוב של דניאלה.
היא החווירה, הנמשים העדינים שפוזרו בדיוק מושלם סביב אפה נעלמו. "אתה עומד לקחת אותי, נכון?"
גבריאל הניד בראשו, הוא התיישב, גבו שעון על גזע עץ כרות. הוא טמן את ראשו בין ידיו.
"אני מהמחתרת, נשלחתי כדי למצוא ניצולים ולהביא אותם לשם- המקום בו יהיו יותר בטוחים.
הגעתי כדי לחפש מלאכים כמוך, דניאלה."
דניאלה נשכה את שפתיה, היא השפילה את מבטה. "אני לא יכולה להצטרף…"
גבריאל הרים את מבטו מעלה, "אנו זקוקים לך."
דניאלה זקפה גבה, היא פרסה את כנפיה.
"אני אחשוב, עד אז. שמור על עצמך."
מטח האוויר נורה בה ודניאלה נשמה את הריח המוכר, היא חלפה על גבי ענן קטן וצמרירי והעבירה את ידה בתוכו, הוא התפוגג בתוך שניות ספורות.
היא יכלה לראות את גבריאל מרחף לו אי שם באופק; מחפש אותה.