כנפיים צחורות- פרק3- ג’נה

ג'נה צעדה ברחובות השוק ההומים.
ילדים רצו סביב במעגלים בזמן שאימם נוזפת בהם וממשיכה ללכת כמה שיותר רחוק מהם.
האמת, ג'נה ציפתה למקום קסום ונפלא שבו ישכנו המלאכים, אחרי שהשתנתה למלאכית ועזבה את העולם האנושי, דבר לא שיפר את הרגשתה, היא נכנסה לעולם של מלחמות וכעס- ולא עולם של שלום ואחווה.
המלאכים, ממש כמו בני-האנוש, נלחמים כדי להגן על עצמם.
ג'נה סרקה את המקום בזוג עיניים כסופות-אדמדמות, הוא כאן.
החושים שלה אמרו לה שמשהו לא בסדר אבל היא לא הייתה יכולה להתנגד לקסמו, הוא היה מלאך חזק ללא כל ספק.
"ג'נה…"הוא חייך כממתיק סוד, "כמה טוב לראותך."
היא הביטה בו בזלזול, ג'נה לא הייתה מוכנה להיכנע לו פעם נוספת- היא לא רצתה לפספס את ההזדמנות שלה.
"שלום, אד," סיננה. לא התחשק לה להיפגש איתו על אף בקשותיו הרבות.
אד היה חבר הילדות שלה, עוד לפני שהפכו למלאכים.
השיער המוכר והכהה שלו נקלע לצמה עבה, היה לו אף סולד וזקור- ג'נה שברה אותו כשהיו בני שמונה.
"ובכן, נעים לשמוע שאת שמחה לראותי, ג'נה."
"לא אמרתי את זה."
אד נעץ בה מבט, עיניו רשפו.
"אז, לאן הולכים?" שאלה.
"חשבתי שנדבר. אולי באחד מהמחוזות הזולים הללו?" אמר אד.
למשמע המילה 'זולים', ג'נה יכלה לתלוש את ראשו של אד, המקום היה ביתה.
אד פרש את כנפיו השחורות כשחור, נוסק מעלה. הוא הושיט לה את ידו, ג'נה סירבה, היא פרשה את כנפיה שלה;
כנפיים אפורות ומדובללות, לא מרשימות כמו למרבית המלאכים, או כנפיו של אד. אך הן סיפקו אותה.
אד המריא, כמו חץ שנורה אל השמיים. ג'נה קיוותה שגם ייפול, כדרכו של חץ.
"לאן אנחנו עפים?!" היא הגבירה את קולה, רוחות השמיים שרקו באוזניה.
אד משך אותה אליו, מגן עליה בכנפיו. היא שנאה להרגיש כך, חסרת אונים.
מאז נפרדו, אד בחר לחיות חיי לוחם- להגן על ארצו, ולא להישאר איתה…
לא! לא! ג'נה לא עמדה להיכנע לו. היא נפגעה מספיק בפעם האחרונה שבה נפגשו, היא שנאה אותו.
"קדימה, ג'נה," לחש באוזנה.
הוא כבר חבק אותה אליו באותן השניות, גופו חמים וכנפיו מגנות עליה מהרוח.
היא אמורה לחבק מישהו שהיא לא אמורה להיפגש איתו, היא תיעבה אותו.
אד החל לצנוח באיטיות מרבית, גופו עדין כרוך סביב ג'נה.
הם נחתו בשדה הומה אדם, משפחות של מלאכים ישבו על הדשא פטפטו, אכלו ושיחקו.
אוהלים מבד הוקמו לצד כל אחד מהמחנות. לא היה לג'נה כל ספק, המקום נראה בדיוק כמו עולם בני-האנוש, אך הוא לא היה. אין למלאכים כל אפשרות להיכנס ולצאת משם בחיים.
"הגענו," אד חייך את החיוך המסנוור שלו.
ג'נה התנתקה מאחיזתו.
"אתה בטוח שזה המקום? זו חורשה למחנאות!"
אד הנהן, הוא התקדם לעברו של האגם הענק בצד השני של האתר; מימיו תכולים ונוצצים, ג'נה יכלה לראות את קרקעית האגם בזכות צלילות המים.
"למה הבאת אותי לכאן?" שאלה ג'נה.
אד שתק, הוא התיישב למול האגם, טובל את קצוות כנפיו בו. "אם היית רוצה לא הייתי מדבר איתך על חוף מעיין הנעורים…"
ג'נה פערה את פיה בתדהמה, שנים שרצתה ללכת לשם- לבקר במקום הקסום שבני-האנוש משתוקקים אליו.
"אתה-" מלמלה, "עשית את זה בשבילי?"
חיוך החל להתפשט על לחייה של ג'נה, היא מחקה אותו. "זו מלכודת?"
אד צחק, שנים שלא שמעה את צחוקו הנפלא, הוא עורר בג'נה צמרמורת איומה, לא כמו תמיד.
"אני לא חושב שהייתי רוצה להוביל אותך למלכודת, ג'נה, יקירתי."
ג'נה הביטה בו , לא מבינה. "אתה לקחת אותי לכאן, יש לך סיבה, אד."
הוא נאנח, "אני לא יכול ,ג'נה. את חייבת להבין, אני רוצה לדבר!"
ג'נה נשכבה על שפת האגם שהתברר כמעיין, טובלת את כף ידה בו, ללא הועיל. מלאכים הם בני- אלמוות.
השיער השחור שלה התבדר ברוח הקרירה, הקצוות האדומים_כתומים כלהבה בלטו על גבי הרקע שהיווה להן הדשא, אך לא יותר מהמעיין.
"אני משתוקק לשאול אותך, בכל יום." אמר לפתע אד.
"מה?" שאלה ג'נה, סקרנותה בקעה ממנה, "אתה מסתיר משהו?"
הוא הניד בראשו, "אני לא מסתיר דבר, ג'נה. מלבד זה."
אד שלף מכיסו קופסא קטנה, השם של ג'נה נרקם עליו באותיות זהב מסולסלות.
"ג'נה, האם תינשאי לי?"
היא חיבקה אותו, חיבוק חמים כקודמו. "אני לא יודעת מה לומר…"
היא שנאה את אד, הם נולדו כך, שונים. כשמש והירח, כשמיים והאדמה- אבל הלב שלה, הוא לא נולד שונה כל כך.
ג'נה נשכה את שפתיה, היא התנתקה ממנו.שבע-עשרה שנים נמלאו לה לפני שבוע, שנים אנושיות ומלאות תקווה, היא צעירה מדי?
ג'נה שתקה, שתיקה מביכה ובלתי מובנת.
"את זקוקה לזמן כדי לעכל את זה?"
היא לא ענתה, אלא הנהנה. "כן! כן!"
הוא נצמד עליה, מנשק אותה נשיקות עדינות וזעירות. "אני אוהבת אותך, כל כך-"
אד חייך, חיוך שהוסווה תחת הנשיקה השביעית.
"גם אני."
הוא פרש את כנפיו, והם המריאו.