כנפיים צחורות- פרק5- גבריאל

גבריאל השקיף על מחנה האימונים של הצבא, חיילים חסונים עמדו בשורות, כה רבים…
הוא החל להאמין שאין שום תקווה, היא החליטה לרחף אל הצבא ולגרום למחתרת להפוך למקום עלוב למראה.
הוא בחן את הצבא; מאות לוחמים חמושים בקסמים או בנשק. מלאכים מלאי שנאה, חורשים רוע.
"גבריאל?"
הוא הסתובב בבהלה, דניאלה עמדה שם. מביטה בו.
סומק עלה על לחייו של גבריאל, הוא קיווה שדניאלה אינה מבחינה בכך. "סיימת את האימונים?"
"ביליתי את רוב היום יחד עם נתנאל," אמרה, "מה אתה עושה?"
"אני- סורק את השטח." הוא קם, מסתיר את הנראה בכנפיו הרחבות.
"אתה לא צריך להסתיר את הנוף, אני לא מפחדת לראותו," גיחכה דניאלה. היא התיישבה על האדמה הקשה, גבריאל אחריה.
"חיילים?"
היה נראה שראתה כאלו בעבר, "מה הם עושים כאן?"
"הם חיילים של הצד השני, ממלכת אסקוסה. הם משרתים את המלך."
"יש כאן אישה, נשים משרתות בצבא? אחרת, אני עוזבת לשם," גיחכה, היא הישירה מבטה אל מלאכית צעירה שהתאמנה יחד עם חרב שחורה כפחם.
"אני לא חושב, את בטוחה?" גבריאל הסתכל עליה. היא הייתה מלאכית נאה, בעלת תווי פנים נטולי גיל ושיער שחור כמו חרבה.
זו ללא ספק, מלאכית.
"אני בטוחה. תראה!" קראה דניאלה, היא הביטה לעבר שער ברזל ענק שניצב בכניסה למחנה האימונים של החיילים. הוא נפתח בחריקות צורמות וצלילים אשר דמו לשאגות.
מלאך צעד לתוך החצר- שיערו כהה, פזור וגולש, עיניו מימיות ועמוקות, אף צלולות.
הוא לבש חליפה מחויטת בצבע לבן עם עיטורים רקומים ומסולסלים בזהב בקצוות. הגלימה שלו נמשכה אחריו כשצעד.
"מי הוא?" שאלה דניאלה.
המלאך נעצר במרכז החצר, החיילים הקיפו אותו. המלאכית בעלת השיער השחור הביטה בו בהערצה.
"נתיני-" פתח ואמר בקול מתנשא, "וג'נה, היקרה."
הוא החווה בידו אל המלאכית שהסמיקה בצורה יוצאת דופן. היא קמה מקומה ונישקה את המלאך על שפתיו הדקות- חיוך התפשט עליהן והוא המשיך את הנשיקה הסוחפת כאילו צבא חיילים לא עומד שם, נשגב.
קול קרקוש קטן נשמע, אבן קטנה התרסקה על קרקעית התהום שמתחת לדניאלה וגבריאל.
היא נשכה את שפתיה, המיקום התגלה.
"פולשים!" צרח המפקד, "השמידו אותם!"
המלאכים פרשו כנפיים, מתקרבים אל דניאלה וגבריאל, עוד ועוד מהם…
בראשם עמד המפקד, חובק את ג'נה שהתבררה כחברתו, או אולי בת זוגתו.
"השמידו אותם!"
"חכו!" פקדה דניאלה, החיילים נעצרו, וכך גם המפקד. ג'נה מרפקה אותו בכעס.
"למה אתם תוקפים אותנו?"
"אתם פלשתם לשטח אימונים פרטי, זה למה!" נבח המפקד, "שלא תעזו להפריע שוב לפעולה צבאית."
"לא התכוונו…"
"זה נכון," ראש צץ מבין החיילים, היה זה מלאך חסון- שיערו בהיר ועיניו יפיפיות, צבען כצבע האזמרגד.
"הוא לא חייל שלי!" רטן המפקד.
"זה, רפאל. הוא ביקש להצטרף ו… לא הסכמתי! הוא פשוט הגיע!" הצהירה ג'נה.
"אני חייב להסכים עם הטענה," רפאל חייך חיוך ערמומי.
"זה נהדר, ג'נה! אני זקוק לחיילים נוספים, תמיד ידעתי שאת חכמה!" שיבח אותה.
ג'נה החווירה והנהנה במרץ.
"ועכשיו, היכונו למות!" נבח, "ורפאל, הישאר בצד, אתה זקוק לאימונים נוספים. יש לך כושר קרבי?"
"כן, המפקד."

"מהיכן הגעתם אלינו?!" שאל חייל לבוש מדים.
"מהעמקים של… אסקוקסה, הגענו לכאן מהכפרים." שיקר גבריאל.
"מה שמכם?" שאלה ג'נה.
"ובכן- זו העלמה, דניאלה, ואני, גבריאל," מלמל.
"אתם אחים?"
"כן…"
"לא בדיוק!" דניאלה הנידה בראשה, "אנחנו, ידידים."
"לא נצטרך לחסל אתכם, אם כך. הגידו, האם ראיתם את מחנות המחתרת בסביבה? אנו מחפשים אותם ימים." אמר המפקד, גבריאל השפיל את מבטו.
"לא המפקד. גם אנחנו נשלחנו לחפש אותם," אמרה דניאלה.
גבריאל חבט בראשו בעזרת כף ידו, "מה את עושה?!" לחש.
"את מה שצריך לעשות." השיבה, "האמת היא שאנחנו בדרך אליהם."
"בדרך?"
גבריאל בעט בקרקע ושלף סכין קטנה מתוך חולצתו. "בפעם האחרונה שבדקתי,למען האמת, כן."
"הם חיילים במחתרת! השמידו אותם!" צעק המפקד, שמו עדיין לא התברר לגבריאל.
החיילים הסתערו בהמון, ביניהם המלאך- רפאל. אוחז בפגיון כסף בעל להב משונן, הוא כיוון אותו לעברה של דניאלה ובתוך שניות ספורות נצמד אליה ונעץ אצבע גרומה בחזה.
"אל תזוז או שהיא מחוסלת," סינן לעבר גבריאל.
הוא הציץ בו, במבט שני הבחור נראה די ידידותי, אך לא עכשיו.
"תפסו את המלאך הטיפש!"
"שחרר אותי!"
דניאלה תפסה בקצה הזרוע של רפאל, מניפה אותו לאחור. הוא נחת על הקרקע הקשה בחבטה.
"מתי הספקת ללמוד את המהלך המדהים הזה?" שאל גבריאל.
"נתנאל לימד אותי," היא חייכה והדפה עוד כמה חיילים.
ג'נה התנפלה על גבריאל, היא השתמשה בזריזות שלה, דקרה אותו מכל כיוון.
"הפסיקו!" צעקה נשמעה.