כנפיים צחורות- פרק6- דניאלה

דניאלה השתדלה שלא למעוד כשהחיילים גררו אותה מכוסת עיניים אל המחנה שלהם,
היא אחזה בידו של נתנאל במשך הדרך.
גם הוא צעד מכוסה עיניים. בתחילה החיילים הקיפו אותם, וכך גם מפקדם, אד, היא הכירה את המלאך, שמעה עליו, אבל לא יצא לה לפגוש אותו פנים למול פנים.
החיילים לכדו עוד מישהי, מלאכית ותיקה כנראה. דניאלה לא הספיקה לראותה, החיילים הפתיעו את המושיעה שלהם וכלאו אותה היכן שהוא.
"תמשיכי לצעוד!" קול בס צעק עליה.
דניאלה הגבירה את מהירותה, היא ניתקה את ידה מידו של נתנאל. "לאן הם לוקחים אותנו?"
היא ידעה שהתשובה ברורה אך הפחד פשט בליבה, היא הייתה מלאית תמימה עד לפני יומיים בערך.
"למפקדה, הם יצטרכו לחקור אותנו," אמר נתנאל, הוא לפת את ידה של דניאלה פעם נוספת,
"תחזיקי אותי, אולי נאלץ לברוח בסופו של דבר."
"ומה עם האחרים? גבריאל, והצוות? המפקד אמר משהו על עוד מלאכית…" דניאלה החווירה, למזלה, נתנאל לא היה יכול לראות זאת.
"הם כלואים כרגע, אני לא יודע לגבינו. מה הם יעשו לנו."
הוא נשמע די בטוח בעצמו, דניאלה שמחה שהיא לצידו, "אנחנו זקוקים לעזרה."
אחד החיילים סינן קללה וחריקה צורמנית נשמעה- דלת.
דניאלה המשיכה להתקדם על פי הוראותיו של החייל, כך גם נתנאל.
"לאן אתם לוקחים אותנו?" שאלה בחרישיות, "מה תעשו לנו?"
"לא נפגע בך, מלאכית. אנחנו צריכים למלא פקודה, זה הכול." אמר חייל, על פי המקום ממנו בקע קולו דניאלה שיערה שהוא עומד מימינה. "את תכלאי יחד עם חברותייך וכולנו נשוב לחיינו הרגילים."
'כולנו נשוב לחיים רגילים…' המשפט נשמע כל כך מפתה. דניאלה היססה, המוח שלה החליט שהוא זקוק לחיים האלו- בלי מלחמות; חיים מלאי שלום…
"היכנסי!" נבח קול מאחוריה.
דניאלה צעדה קדימה, השער נסגר מאחוריה.
"היי! למה היא נכלאת בחדר נפרד?!" התפרץ נתנאל.
"החברות שלה שם, אל דאגה נער צעיר- היא תהיה בסדר."
ובמילים אלו צעד נתנאל הרחק משם, הצעדים שלו נשמעו ברורים וחדים.
דניאלה הסירה את כיסוי העיניים, בחדר שכבה, מוטלת על הרצפה, נערה, או יותר נכון, מלאכית, דניאלה לא הכירה אותה.
היה לה שיער כהה, פסים כחולים כהים וורדרדים מעטרים אותו, הם השוו לה מראה מיוחד למדי.
עיניה נעצמו כך שלא הייתה כל אפשרות להבחין בצבען. את אפה עיטרו נמשים קטנטנים וחיוורים.
"תתעוררי…" לחשה דניאלה, מטלטלת את הנערה. היא לא נעה.
"את חיה?"
פעם נוספת, היא משוחחת עם גוף דומם- בערך, המלאכית נשמה נשימות נמרצות, דניאלה הניחה את ראשה על חזה של המלאכית, הוא דימן אך הדבר לא הפריע לדניאלה.
עיוותים חלפו במלאכית, מפחידים ומרתיעים. דניאלה החלה במלאכה.
היא הניחה את כפותיה על חזה של המלאכית, אור בהיר ולבן חדר מהן, החדר החשוך הואר בברור.
המלאכית נאנקה, היא פקחה את עיניה בבת-אחת, הן היו כחולות כספיר.
"מה קרה לי?" היא ניסתה ניסיון נואש לקום, דניאלה תמכה בה.
"את…נפצעת, נלקחת בשבי. ניסית להציל את החבר שלי-"
"גבריאל?" שאלה המלאכית.
"את מכירה אותו?" דניאלה זקפה גבה, "כיצד?"
"אחרי שנלקחנו בשבי, שוחחנו, הוא סיפר אודותיך, דניאלה. החיילים לקחו אותך והשאירו אותו מאחור."
"מי את?" דניאלה המשיכה במלאכה, האור המשיך לבהוק והיה נדמה שהמלאכית לא מבחינה בכך.
"אלכסנדרה, אבל את יכולה לקרוא לי ,אלכס." היא חייכה חיוך רחב שנמחק בשעה שנאנקה.
"ומה עם גבריאל? הוא בסדר?!"
"הוא בסדר גמור מלבד כמה פציעות חמורות בגוף, אבל הוא בסדר…" גיחכה.
דניאלה נשענה על הקיר הקרוב. "למה הגעת כי להציל אותנו?"
"צפיתי בקרב מהכפר שלי- זה לא נראה בסדר. בעיקר זוג המלאכים ההוא, המפקד, אד והחברה שלו, ג'נה?"
"ג'נה." דניאלה הנהנה כאות להסכמה.
"תקפתי בעזרת חרבות, הן לא תמיד מועילות כמו אלה," אלכסנדרה שלפה מתוך שרוולי הברדס שלה שני סכינים קטנים, למזלה השומרים שמעדו משני צידי התא לא הבחינו בהם או בשיחה השקטה.
"החיילים היו חזקים יותר, החיילים-" את המילה האחרונה אמרה בלעג גלוי שגרם לדניאלה להחוויר.
"את בסדר?" שאלה דניאלה, היא הסירה את ידיה והמלאכית קמה, כאילו לא קרה דבר.
"אני מודה לך. דניאלה," אמרה, "את עשית עבודה טובה למדי."
"אני שמחה שנאלצתי להיכלא איתך בתא כלא," דניאלה ניסתה לשפר את מצב הרוח ללא הועיל.
"ועכשיו, נברח. יש לך תוכנית?"
"בדרך כלל אני עובדת על זה קודם…" דניאלה נשכה את שפתיה בעצבנות,
"אני זקוקה לזמן מחשבה…"

אלכסנדרה הנהנה במרץ, מובילה את דניאלה בין התאים הרבים.
הן לבשו מדי שמורים חבוטים שלקחו מידי שני החיילים אשר תקפו.
דניאלה זכרה את מרבית הקרב:
אלכסנדרה הצליפה בהם בשניות מועטות והם נותרו מתים- מדממים על הקרקע,
הזיכרון העביר בדניאלה צמרמורת עזה, השערות שעל עורפה החלו לסמור.
"את זוכרת לאיזה כיוון הם לקחו את החבר שלך? נתנאל?" אלכסנדרה השתופפה.
"לא בדיוק," אמרה דניאלה, "חשבתי שאת תוכלי לדעת, אלכס."
"וכשהייתי בתרדמת במשך כמה שעות?" היא צקצקה בלשונה, "הצלחתי להביס את השומרים?"
"להערכתי, את איבדת הכרה למחצית השעה," אלכסנדרה האיצה בדניאלה להשתופף גם היא,
שומר חבוש קסדה עבר למולן, הוא לא הבחין בהן או בכנפיהן הרחבות, אולי מפני שצבע כנפיה של אלכסנדרה היה סגלגל והשומר עיוור צבעים. זו הייתה הטענה המשכנעת שלה.
"את שמעת את כיוון הצעדים? את בטח זוכרת."
המסדרונות הריקים העבירו בדניאלה צמרמורת נוספת, "הם צעדו מעלה, לכיוון הזה!"
אלכסנדרה הצביעה לאותו הכיוון עליו דניאלה החוותה בראשה.
"הם כלאו את כולם שם, אני בטוחה."
הבנות המשיכו להתקדם במסדרון, במהירות האפשרית, והרבה לפני שהמפקד יעבור למולן ויכריז על מות המלאכיות המסכנות.
אלכסנדרה התרוממה מעלה, שולפת את סכיניה, מוכנה לכל מצב.
קול רשרוש נשמע ו…