איך נפלו מלאכים: גורלה של סדום (פרק 1)

עמדתי שם על ראש הגבעה המשקיפה על העיר הגדולה מול הרחפת שלי, אותו כלי רכב שנקשרתי אליו כל כך. עמדתי והסתכלתי למטה, על העולם שנחרב. עולם שלם מתפורר אל מול עיניי, בניינים מתמוססים באוויר כאילו לא היו, זו תחושה שקשה לתאר. אותה תחושה שזהו הסוף, שכל ההשקעה והמאמצים שהשקעת כדי להציל את העולם הזה ירדו לתמיון. אותה תחושה שכל האנשים שהכרת, האנשים שנקשרת אליהם, שעזרו לך, שאהבת. לעולם לא תראי אותם יותר בחייך, לעולם לא תחיי יותר את חייך.
כך נפלו גיבורים, כך עלו מלאכים לשמיים. ומה אני? רק כלי, כלי בו השתמשו כדי לשפוט, כלי שהשתמשו בו כדי לחרוץ גורלות. אני מרחמת על אותם אנשים חסרי ישע שלא פשעו אף לא פעם אחת, אך מי אני שאגיד מילה? אינני טהורת לב בעצמי.
נשכבתי על הזכוכית המעוגלת שכיסתה את תא הטייס והרגשתי איך לאט לאט אותו רכב שליווה אותי לאורך המסע החל להפוך לחלודה. עצמתי את עיניי וזמזמתי לי קטע משיר בעוד שדמיינתי שוטרים צועדים במארש ושרים אותו איתי במקהלה. "תשיר לי את שירך," פצחתי בשירה קלה, "שיר על יופייך, על ממלכתך. תן למנגינות של נבלך ללטף את אלו אשר זקוקים להם. רק אתמול לחצנו ידיים, חברי. היום אורו של הירח יאיר לי את הדרך, יהיה לי לשומר." *
לבסוף שכבתי שם עירומה, חשופה לכל פגע. איבדתי כל תחושב בגופי, והדמעות בעיניי המשיכו לזלוג בעוד ששירת מלאכים מהדהדת באוזניי. לא נותרה לי ברירה אלא לקבל את זה, לקבל את העובדה שפה זה נגמר, שזהו הסוף. סוף שכנראה היה בלתי נמנע עוד מתחילת מאמציי בעוד שניסיתי למנוע אותו בכל כוחי. אין טעם לקחת את האשמה, זו לא אני שאשמה אלא אנשי העולם הזה. נתתי את כולי כדי לתקן את דרכיהם, הפכתי את העולם על רגליו וכל מאמציי לא הפיקו פרי. הייתה בפי בקשה אחת אחרונה אותה מלמלתי בלחש, ופרצתי מיד בבכי כבד כשסיימתי את דבריי. לא היה איש שישמע אותי, אך בכל זאת הייתה בליבי תחושה שאיי שם למעלה בקשתי התקבלה. הרפיתי את השרירים בפניי ושקעתי בתרדמה בתקווה שאולי ממנה אתעורר לעולם חדש מופלא, עולם טוב יותר…