איך נפלו מלאכים: לא מספיק כדי לשנות (פרק 4)

"איך עשיתם את זה?" שאלתי, המומה מדבריו של הארולד.
"בואי שבי ואני אספר לך" אמר והצביע על הספה המרווחת שבחלקו הימני של הסלון.
"רגע," עצרתי אותו, "לא נעלה לחדר שלך?" שאלתי מתוך סקרנות לגבי הארכיטקטורה של הבית.
"וואו, לאט לאט נמרה" השיב לי עם קריצה והציב את ידיו כחומה מולי בעודו מרחיק את גופו כאילו עוצר מכונית שדוהרת לעברו. השפלתי את פניי במבוכה רבה.
"תירגעי," אמר בקול רועד מתוך צחקוק, "אני רק צוחק איתך!"
חשתי מן הקלה מסוימת עד לרגע שהוא שם את ידו על שחמי. ברגע זה חזרתי להסתיר את פניי מרוב מבוכה. מגע גברי, עד כמה שזה נראה דבר רגיל וטיפוסי, הוא דבר שמעולם לא זכרתי כמוהו. יד איימתנית מלטפת את הכתף שלי בעדינות, אותה יד שיכולה לשבור לי את הלסת בקלות.
"נו תפסיקי עם זה ובואי נשב" אמר כדי להאיץ בי לשבת. התיישבנו שנינו על הספה שהייתה נוחה להפליא, והוא התחיל לדבר.
"האם תרצי לשתות משהו?" שאל בנימוס. הרגשתי מובכת מידי אז סירבתי, גם כן בנימוס.
הוא החל לספר: "אז זה הסיפור, משפחתי לכל דורותיה הייתה בעלת כוח מיוחד, והוא להשפיע על תודעתם ורצונם של אנשים. בימים בהם הוחלטו החלטות חשובות באסיפת השליטים כל בני משפחתי התאספו כדי ליצור מעגל ולהעצים את כוחותיהם. כך הצליחו להשפיע על ההחלטה ולגרום לה ללכת לכיוון הטוב ביותר. עד הדור שלי, משפחתי הייתה פטריוטית כלפי האימפריה ותמכה בה בניסיון למנוע מלחמה והצליחה בזאת. כשאני נולדתי, לסבי – עליו השלום – הייתה נבואה שהתגלתה אליו בחלום. הנבואה דיברה על מפלתה של האימפריה, ואני הייתי בראש המעשה. הוא אמר תמיד שהאימפריה כבר לא אותה אחת שהייתה בזמנו, שהדברים השתנו וכבר אין טוב בה. אני תמיד הייתי בצדו וכך גם אמי. אבי לעומת זאת מעולם לא היה חלק מאתנו. אמי נאנסה לפני כ-25 שנה על ידי אדם אקראי, והיא לא הסכימה לעשות הפלה למרות הכל. סבי תמיד נהג להגיד 'הילד הזה עוד ימצא את הגאולה מאיימת האימפריה' וכן היה משהו בדבריו – נולדתי עם היכולת לראות אנשים שבולטים החוצה מהסביבה. אנשים בעלי הפוטנציאל לשנות משהו."
הקשבתי לדבריו בסקרנות רבה, ולבסוף תהיתי אם זאת אני. אם אני האחת שאמורה לעשות את אותו שינוי.
"ראיתי מעטים," הוא המשיך, "ועם כולם שמרתי על קשר עד היום. אל אף פעם לא ראיתי אדם שזוהר כמוך."
הופתעתי והובכתי בו זמנית. 'אני?' חשבתי לעצמי, 'דווקא אני מכל האנשים בעולם הזה?' התפלאתי, והתביישתי לשאול אבל בכל זאת תפסתי תעוזה ואמרתי את מילותיי.
"דווקא את," הוא השיב לי, "דווקא את מכל האנשים בעולם הזה… וזה מה שמושך אותי אלייך כל כך, אני מתפלא שלא ראיתי את זה קודם. זאת רק השנה הראשונה שלי באקדמיה, מאחר ונרשמתי כדי לחפש אנשים מיוחדים. לא התאכזבתי" הוא אמר וסיים את דבריו בחיוך.
נשארתי אצלו לשארית היום עד הערב, אך לא מאוחר מידי. הארולד לא הסכים שנעלה קומה ותירץ לי שמבולגן שם, אבל הסקרנות שלי רק הלכה וגברה לגבי המראה של הדברים. שיחקנו יחד בקונסולת המציאות המדומה שלו, ושוב התפעלתי מהטכנולוגיה המתקדמת. ההולוגרמות נראו כל כך אמיתיות ומוחשיות, והריגוש שבאקשן הרגיש כאילו נמצאתי בסיכון אמיתי. בכל פעם שפגע בי משהו צעקתי כאילו חיי עוברים מול עיניי אותן עצמתי, וכשפקחתי אותן נזכרתי שזאת רק מציאות מדומה ולא יותר מזה. הכל היה גרפיקה ממוחשבת.
"לא כדאי שתלכי?" הוא הציע לי, "מתחיל להחשיך בחוץ ואני לא רוצה שתלכי לבד בחושך…"
"צודק," עניתי לו, מלאת ביטחון לשם שינוי באופן מפליא. "נהניתי מאוד" הוספתי עם חיוך.
"אני לא עושה את זה בדרך כלל," הוא התחיל להגיד, "אבל… חיבוק פרידה?"
עד כמה שהייתי מובכת באותו רגע, משהו הניע אותי. התנפלתי עליו בחיבוק כמו שמעולם לא חיבקתי אף אחד. למעשה, מעולם לא חיבקתי אדם ממין זכר. התחושה הרגישה נפלאה, להיות בידיו של אדם חזק, לדעת שיש מי שיגן עליי למרות שלא הייתי זקוקה להגנה בכלל. הוא דאג לי, וזה הרגיש מוזר. הרגיש טוב משום מה…
כך נפרדנו ופסעתי לאיטי אל גורד השחקים הגבוה והמפחיד של האוניברסיטה, שם חיכתה לי ג'קובי.
כשנכנסתי לחדרנו היא ישבה על מיטתה ושילבה ידיים למראה כניסתי.
"איחרת גברת," היא גערה בי, "איפה היית כל היום אה? השתעממתי!"
"מצטערת," השבתי לה בצחקוק קל, "סך הכל עשיתי קצת חיים" אמרתי עם חיוך מרוח על פניי מאוזן לאוזן.
"את…" ג'קובי החלה להגיד וקטעתי אותה: "מה? לא! מה?! לא!!" אמרתי בבהלה כאשר ליבי החסיר פעימה.
"זה בסדר," היא אמרה וקרצה, "גם אני נהניתי לא מעט. אז מה עשיתם?"
התביישתי לספר, בפעם הראשונה התביישתי מול ג'קובי. "הוא…" אמרתי למרות הבושה, "הוא חיבק אותי."
"וואו! את בהחלט בחורה בת מזל!" אמרה ג'קובי במעט נימה של לגלוג. לא נעלבתי, הכרתי אותה טוב מספיק כדי לדעת שכוונתה טובה. "ואני קיבלתי נשיקה בדיוק פה" המשיכה והצביעה על הלחי הימנית. נשיקה… אני כבר לא בטוחה שאקבל אחת כזאת בחיי האלה.
"הגיע הזמן, כבר התחלת להזדקן!" החזרתי לה בעקיצה.
השיחה המשיכה והיא פירטה פרטים שלא עניינו אותי ממש, ולבסוף הלכתי לישון תשושה אחרי יום ארוך.