אליזבת- הקדמה

נתראה מחר" ג´פני חיבקה אותי ורצה אל ההסעה.
"מזלי שאני גרה קרוב אל בית הספר" חשבתי לעצמי ופתחתי בהליכה מהירה לכיוון ביתי.
הרחובות היו מוארים, כמובן, וריח פריחה נשב באוויר. רוח קרירה ליטפה את פני והעניקה לי שלווה והנאה.
כמו בכל יום, וכפי שכבר ציינתי, הליכתי היתה שקטה ומהנאה, עד שהגעתי לבית הגבוה והאפל ביותר בעיר, שלושה בניינים ליד הבית שלי.
בבית גרה אישה זקנה ומקומטת. איש לא ידע מה שמה, מה גילה. לא היו לה חברים, ולא משפחה. איש לא אהב אותה, מפני שאיש לא הכיר אותה.
כשהיא נסעה ברכב שלה, שהיה חלוד ומיושן כמוה, איש לא העז לצעוק אליה בכביש. מכוניות היו סוטות ממסלולן רק כדי שרכבה יעבור והיא לא תביט בהם.
כל יום, בשעה חמש חמישים ושש אחר הצהרים, היתה יוצאת האיש אל חצרה, יושבת על כיסא הנוח שלה עם כוס תה ביד, ולאחר בדיוק שעה, בשש חמישים ושש אחר הצהריים, היא היתה נכנסת אל ביתה, נועלת את הדלת, ולא נראת עד ליום למחרת.
אז שוב, תחושת פחד מצמררת שהתחילה מכפות רגלי ובמהרה התפשטה עד ראשי תקפה אותי כשעברתי ליד הבניין. הרגשתי כי כל שערה קטנה בגופי נעמדה. לאת לאט, בצעדים אטיים וקטנים עברתי ליד בניינה, ממש במרחק נגיעה מגדר העץ השחוקה והבלויה, שהצבע מתקלף ממנה בכל נגיעה ונגיעה.
ברגע שעשיתי את הצעד האחרון, ועברתי את הבית הארור, פרצתי בריצה מהירה אל ביתי, טיפסתי במדרגות, רצתי במסדרון הארוך במהירות הבזק, נכנסתי אל חדרי וטרקתי את הדלת מאחורי. ברגע שהדלת היתה נעולה תחושת הפחד המצמרר שהבית הזה השרה אלי צנח בליבי וחזרתי להיות רגועה ושלווה כמו תמיד.
הלכתי באטיות אל חלוני, ממנו ראו את הבית של הזקנה המסתורית. חולנה היה פתוח, ודרך חלונה היה אפשר לראות אותה מתנדנדת על כיסא העץ החורק שלה. הבטתי בה, בדמותה הקטנה שנשקפה מחלוני, אבל כבר לא הרגשתי פחד, מפני שידעתי שאין לה דרך להגיע אלי, ולא לפגוע בי. וגם אם היתה צופה בי, עם עיניה הכמעט עצומות, לא הייתי מפחדת. בבית שלי אני מוגנת.